admin

אוקטובר 292013
 

הגיע הזמן לדבר קצת יותר בהרחבה על הביצים (קוקונים) של תולעים אדומות. למי שלא ראה אף פעם ביצים של תולעים, או פשוט לא בטוח שמה שהוא רואה זה הדבר האמיתי, צירפתי תמונה ברורה להשוואה. קחו בחשבון שהגוונים השונים של הביצים משתנים מצבע צהבהב-בהיר ועד לצבע חום-כהה. ככל שעובר הזמן הביצה (הקוקון) נעשית כהה יותר.

קצב ההטלה אצל תולעים אדומות אמור להיות די גבוה. מחקרים שונים מצביעים שתולעת אחת עשויה להטיל כל שבוע כ-3 ביצים. מהן צפויים לבקוע כ-3 תולעים צעירות לאחר כ- 21 יום. בהחלט מדובר בקצב מרשים למדי.

קיים קשר ישיר בין המספר של הביצים במיכל שלנו לבין התנאים והחומרים הקיימים בו בזמן נתון. ישנם סוגי מצע וחומרים המועדפים על התולעים וגורמים להטלת ביצים מוגברת כמו לדוגמא: עיסת נייר (שחור לבן) וכמובן קליפות של ביצים.

טמפרטורה, לחות, חמצן, גודל אוכלוסיה, כמות מזון – כולם פרמטרים בעלי השפעה.לעיתים דווקא ההשפעה תהיה הפוכה. הרבה פעמים נראה שקימת דווקא עלייה בכמות הביצים שהתולעים מטילות, במקרים בהם הטמפרטורה יורדת, המצע מתייבש, או מקורות המזון מתמעטים. הסיבה כנראה קשורה למנגנון מובנה כלשהו, בגוף התולעים, שנכנס לפעולה במטרה להבטיח הישרדות של דור ההמשך. קיימים מגדלים שמייבשים בכוונה את המצע של התולעים, או יוצרים מחסור במזון, בשביל להגביר את כמות הביצים ולעודד הטלה באופן מלאכותי.

לתולעים האדומות יצא שם של יצורים עמידים בתנאים קיצוניים, למרבה הפלא, ביצי התולעים (קוקונים), עמידות אפילו יותר. קיימים דיווחים על ביצים של תולעים שהחזיקו מעמד תקופות ארוכות מאוד בתנאי הקפאה. בכל מקרה, ביצי תולעים עשויות לבקוע גם שנים רבות אחרי שהוטלו. על-פי מחקרים שונים אף 30-40 שנה.

הביצה (קוקון) מתחילה את דרכה, כפס רירי המופרש דרך הקליטילום, במהלך ההזדווגות עם תולעת אחרת. הקליטילום הוא נקב בגחון התולעת, המיועד להזדווגות ולהטלת ביצים. שתי התולעים מחליפות ביניהן זרע. כזכור תולעים הן יצורים דו-זיווגיים כלומר, בעלי איברי רבייה זיכריים ונקביים, אך עדיין אצל רוב מיני התולעים, צריך 2 תולעים לתהליך ההזדווגות. אחר כך התולעים נפרדות זו מזו ומשחררות מכל קלטילום תערובת המשמשת להתקשות של המעטפת החיצונית של הביצים. הפס "המחוזק" הזה מחליק מגוף התולעת, כאשר הוא אוסף בדרך, תאי זרע וביציות. ברגע שהוא משתחרר לגמרי מגוף התולעת ואינו נוגע בו עוד, שני הקצוות של הביצה נאטמים. אם תסתכלו ממש מקרוב על ביצה של תולעת אדומה תוכלו בקלות להבחין בקצוות המעוגלים כלפי מעלה וממש לדמיין את התהליך. אם יצא י, אולי אצליח לתעד מתי שהוא את התהליך בסרטון.

ידוע שתולעים שבקעו מביצים בתוך חומר מסויים, יהיו בעלי העדפה ברורה לאותו חומר בהמשך חייהן, בניגוד לתולעים, שנחשפו אל אותו חומר מתי שהוא במהלך החיים ולא בקעו אל העולם בתוכו. לדוגמא: במידה וקנית תולעים אדומות וגידלת אותן במצע של נייר עיתון ואחר-כך החלטת לשנות את המצע לשאריות אורגניות מהמטבח. רוב הסיכויים, שהתולעים יתרעמו על כך ובמקרים קיצוניים, אולי אפילו, ינסו לברוח מהמיכל. במצב כזה, אם יש לכם סבלנות להמתין, תמיד אפשר להוסיף לאותו מיכל, ביצים של תולעים שעדיין לא בקעו ולחכות "שיגדלו" אל המיכל הזה. הן יסתגלו בקלות יותר לתנאים החדשים, מאשר תולעים ותיקות.

אני חושב שדי מיציתי את הנושא, אז נשתמע בפעם הבאה ;-)

 Posted by at 13:28
אוקטובר 212013
 

אני בטוח שחלק מכם שואל את עצמו מדוע צבע הגוף של התולעים האדומות אינו אחיד, גם אם מדובר בתולעים מאותו מיכל? ומה זה אומר? האם זה מצביע על בריאות לקויה? האם זה מרמז שאין מספיק חמצן? שהטמפרטורה גבוהה מדי או נמוכה מדי? אולי הן בכלל חולות והולכות למות? אז דבר ראשון, תנו לי להרגיע אתכם, זה לא אומר כלום על הבריאות של התולעים שלכם. יש כלל אצבע אחד פשוט, שכדאי לזכור בנוגע אל התולעים: כל עוד הן זזות ופעילות הכול תקין, אבל אם התולעים נראות עייפות וכבדות – זה כבר צריך "להדלליק נורה אדומה", משהו לא בסדר.

 צבע הגוף של תולעים אדומות יכול לנוע בטווח די רחב, בין גוון אדום-סגול כהה, לבין גוון צהוב-שמנת בהיר. מדי פעם ניתן אפילו להבחין אצל תולעים מסוימות, בפרופיל פסים יחודי ושונה. הדבר שכן קבוע ומשותף לכל התולעים האדומות, הוא הגוון הצהבהב באזור קצה הזנב.

 עם הזמן הבחנתי, שהצבע של התולעים מאותו מיכל, מושפע מאוד, מהמיקום במיכל בו הן נמצאות. נראה, שהתולעים שנמצאות באזורים לחים ורטובים יותר (לרוב בחלק התחתון של המיכל) מקבלות גוונים בהירים יותר, מאשר התולעים שנמצאות קרוב לפני השטח. אני לא בטוח מדוע? יכול להיות שזה תוצאה ישירה של ספיגה גבוהה יותר של מים בגוף של התולעת (הרי הגוף של התולעים הוא כמו ספוג ו-90% ממנו עשוי מים). המים שנספגים מותחים את גוף התולעת, כך שנראה כאילו מדובר בתולעת בהירה יותר. אולי, בכלל מדובר ברמות ההמוגלובין משתנות, אני לא בטוח.

 אצל תולעים אדומות קיים פיגמנט של צבע שהולך ונעשה דומיננטי יותר ככל שהן מתבגרות. תבחנו פעם תולעים קטנות שבקעו לא מזמן מהביצה. הן תמיד נראות בגוונים בהירים הרבה יותר לפעמים אפילו ממש לבן-שמנת. ככל שהן מתבגרות הן מקבלות גוונים חזקים יותר ויותר ועד שהן הופכות לבוגרות רישמית (כלומר מקבלות את הטבעת הרחבה יותר סמוך לאזור הפה). פעם ראשונה שיצא לי לראות תולעים קטנות מאוד, אפילו לא הייתי בטוח שמדובר בתולעים אדומות. חשבתי שאלה טפילים מסוג אחר, או תולעים מזן אחר שאיך שהוא "תפסו טרמפ" על האוכל והתנאים של 5 כוכבים שהיו במיכל. החלטתי שאני משאיר אותן בפנים רק בשביל לראות מה קורה. איזה מזל שעשיתי את זה. יכולתי לחסל דור שלם של תולעים בהחלטה פזיזה אחת.

 בעניין אחר. את המיכל של התולעים האדומות, הכי ותיק שלי, איחדתי למיכל חדש יותר. התולעים בפנים עבדו על הקומפסט במשך חודשים וכבר מיצו את החומר. כמובן שלא הוספתי עוד חומר אורגאני ואיפשרתי להן לעבוד על החומר האורגאני שכבר היה בפנים עד שנפכו את כולו להומוס. ומה אתם יודעים, קיבלתי הומוס איכותי ביותר. אבל עוד לא קצרתי אותו, החלטתי שאתן להן לסיים לייצר הומוס במיכל החדש יותר, שכרגע מכיל את התערובת שלו ובנוסף את ההומוס מהמיכל הישן יותר. רק כשהן יסיימו לעבוד על הקומפוסט ויהפכו את כולו להומוס, אקצור את הכול.

אז מאחר והתפנה לי בעצם מיכל. חשבתי לעצמי, שבאמת הגיע הזמן לנצל את זה בשביל לצלם תמונות למדריך בשלבים, איך להתחיל מיכל חדש? רעיון יפה תודו. מה שנשאר עכשיו זה רק להוציא את זה לפועל.

 Posted by at 07:51
אוקטובר 162013
 

הפוסט הזה הוא המשך לפוסט "האדניות שלי שורצות תולעים אדומות" בו גיליתי, כי חלק מהתולעים שלי הגרו אל האדניות בגינה, כלומר עברו מרחק של כ-10 מטרים מאזור המיכלים שלהם. זה די מדהים, כשחושבים על זה , עבור חרק שנמנע כמו ממגפה מאור ומתנאים של מחסור בלחות לגמוע 10 מטרים. המשמעות היא שהן "הריחו" או זיהו באופן כלשהו את ההמצאות של מיים וקומפוסט במצב ריקבון מתקדם באדניות. השרלוק הולמס שבי מוכן להמר שמדובר בשעות הלילה החשוכות והלחות יותר. בעיקר אם מדובר בחודשי הקיץ החמים.

אז בהקשר ישיר לפוסט ההוא, החלטתי שהגיע הזמן (בייחוד עם החורף הקרב ובא עלינו), לשים "מלכודות" מפתות שילכדו את אותן תולעים אדומות, שיחליטו כפי הנראה לטייל להנאתן בחצר, כאילו היה מדובר בטיילת ת"א. אני רק יכול לתאר לעצמי, שסוגי תולעים נוספים כדוגמת שלשולים יקפצו לביקור וימשכו אל המלכודות כמו שדב נמשך לדבש. למען הסדר הטוב, כאן המקום לציין, שהמלכודות לא יפגעו בתולעים אלא להפך הם יצילו תולעים טועות מהתייבשות לפי דעתי. את התולעים האדומות שיגיעו אשחרר חזרה לאחד המיכלים ואת החרקים האחרים, כדוגמת שלשלולים, אשחרר למקומות אחרים, שיהוו סביבה אידיאלית בשבילהם.

אז החלטתי להציב 3 מלכודות במקומות אסטרטגיים שונים בחצר. מקומות אליהם יש סבירות גבוהה לדעתי שתולעים יגיעו, או יעברו בדרכן למקום אחר. המקום הראשון הוא סמוך למיכלים שלי בשביל לראות האם, כמו שאני חושד, יש תנועה של תולעים בין המיכלים? המקום השני והמתבקש הו כמובן גיזרת האדניות בחצר שם גיליתי פעם שעברה את התולעים האדומות (בדוק שהתולעים האלה לא היו שלשלולים). המקום השלישי שנבחר הוא סמוך לערימת קומפוסט שאמור להיות נקי לגמרי מתולעים. למרות, שעכשיו אני כבר לא בטוח בזה.

אני מתכוון להשתמש באדניות ריקות כמלכודות. את כל 3 האדניות הריקות אמלא באותה תערובת. קומפוסט די רקוב המעורבב עם צואת סוסים ישנה ש"ישבה" בחוץ כמה שבועות בשביל להגדיל את האטרקטיביות שלה. את המלכודות אדאג להשקות מדי פעם ולשמור על לחות וטמפרטורה מתאימה. פעם בשבוע אבדוק האם יש התפתחות ואדווח את כל הממצאים באופן מרוכז פעם בחודש פלוס מינוס, אל תתפסו אותי בלשון. אני באמת מאמין שאמצא מספר תולעים כל שבוע.

אני נותן לניסוי הזה תקופה של חודשיים. אני חושב שזו תקופה מספיק ארוכה, בכדי לבחון את הנושא. במידה ויהיו התפתחויות מעניינות אולי אחליט להאריך את הניסוי נניח בחודש נוסף, אבל במידה ולא יהיו התפתחויות בכלל, או שאחליט מאיזו שהיא סיבה שמיציתי ואין טעם להמשיך, אוסיף את תכולת האדניות לקומפוסטר רציני יותר. את הקומפוסטר הזה בניתי בעזרת שתי ידיי השמאליות ועזרה גדולה של חבר ואני מאוד מאוד גאה בו. ממש עכשיו סיימנו לבנות אותו מעץ ואני מנסה להתאפק עד שאתפנה לכתוב עליו פוסט יפה כזה עם תמונות, כמו שמגיע לו. אז בלי נדר, ארחיב עליו מתי שהוא בעתיד הקרוב.

אני חושב שאתחיל לעשות ניסוי קבוע. מן בדיקה בין שני סוגי אוכל שונים A ו-B מהו המזון הכי טוב עבור התולעים שלי. כבר דיברתי על זה בעבר, לתולעים יש העדפה ברורה לאוכל שהם רגילים לאכול. זאת אומרת, שגם אם קראתם איפה שהוא, שקיים מזון מומלץ ואיכותי יותר אל תתפתו לעבור אליו, ולהציע רק אותו.  ההשלכות של פעולה כזו עשויות להגיע במקרים קיצוניים לתגובה חריפה במיוחד, אפילו עד ניסיון נועז לבריחה מהמיכל. לכן, במידה ואתם מעוניינים לעבור מתערובת מזון אחת לאחרת, עשו זאת בהדרגה. תתחילו מכמות קטנה מאוד של התערובת החדשה עם כמות גדולה מאוד של התערובת הישנה ותחליפו בכמויות במשך הזמן. מה שבטוח הוא שהטעם אינו עובר בתורשה ועבור תולעים שזה עתה בקעו לא תהיה שום בעיה לאכול תערובת חדשה.

 

 

 Posted by at 12:16
אוקטובר 092013
 

כמה שאני אוהב את הסתיו. האויר הנקי, הגשם הראשון, הבגדים הארוכים, ציפורים נודדות וכוס מרק חם כשקר בחוץ והרגשה שהנה מגיע לו הגשם ושוטף את הכול. אין מה לומר, אני אוהב לעבוד בגינה וללכלך את הידיים, זה מרגיע אותי ונותן לי תחושה טובה של הרמוניה ושלווה. התקופה הזו של תחילת הסתיו, בה הימים מתקצרים, הרוח מתחזקת והמעלות צונחות בבת אחת, הם בגדר חגיגה אמיתית בשבילי וסיבה מצוינת לצאת לעבוד בחצר.

אני כבר די הרבה זמן חושב ליצור מגדל תולעים בחצר, אבל החלטתי שאדחה את זה בכמה חודשים, עד שאעבור לחצר משלי. מגדל תולעים זה בעצם איזשהוא מבנה מחומר עמיד כמו צינור פלסטיק באורך של מטר וחצי, קוטר כ-10 ס"מ, המשמש לניקוז ואינסטלציה בבתים. הצינור יהיה מקובע עמוק באדמה ופתוח משני צידיו. עומק של 40-50 ס"מ בתוך האדמה יהיה אידיאלי. דרך הצד העליון נוסיף קומפוסט וחומר אורגני לפי הצורך, בשביל למשוך את התולעים פנימה. התולעים יהיו חופשיות להיכנס, לצאת ולנוע כרצונן לכל מקום בסביבת הצינור כולל האדמה מסביב. בצורה זו אוכל לעקוב ולהבין טוב יותר תהליכים שונים בסביבות פתוחות ואת הבחירות של התולעים. מדוע הן בוחרות להתרכז בסביבה מסויימת? מדוע הן בוחרות להתחפר בעומק מסויים? מתי זה קורה?

ההבדל בין המערכת הזו למערכות וסביבות אחרות שאני מתפעל כרגע, הוא העובדה שמדובר במערכת פתוחה באמת. הרי לא רק תולעים יכולות לעבור, אלא כל חרק אורגניזם אחר. פתאום עלתה בי המחשבה, איך אתמודד אם מצב בו תחליט איזו חפרפרת להתמקם בגינה ולהתייחס למערכת כאל מזנון מהיר. היא בקלות תוכל להחריב את המערכת ולטרוף את כל התולעים האדומות שם. החלטתי, שכשנגיע לגשר נחצה אותו ושעד אז בטח כבר אמצע פתרון מתקבל על הדעת. אולי אוכל לשים איזו שהיא מסננת שתהיה מחומר חזק מספיק דרכו יוכלו התולעים לעבור פנימה ולהסתתר, מבלי שלטורפים כדוגמת החפרפרת, תהיה גישה אליהם.

ככל שאני חושב על זה, הרעיון להקים את המגדל דווקא בתקופת הסתיו-חורף, נראה לי הגיוני ונכון יותר. הרי לתולעים יהיו שפע של מים מזוקקים (מים ללא חומרים מומסים בתוכם ) לגמרי וללא הגבלה. אין מים יותר טובים למטרת ייצור הומוס איכותי מאשר מים מזוקקים. אם הם לא היו עולים כל כך הרבה כסף הייתי משתמש רק בהם. שמעתי כבר על כל מיני שיטות משונות ליצירת "מים מזוקקים" כמו להרתיח מים, או איסוף מים שיוצאים מהמזגן וכולם ללא יוצר מהכלל אינן יוצרות מים מזוקקים. הרתחת מים ועיבוי הנוזלים אינה גורמת למים לאבד את המינרלים וגם מים מהמזגן מלאים במתכות ואבק כך שגם הם לא נמצאים בהגדרה של מים מזוקקים.

הדרך הטובה ביותר לדעתי להשיג מים מזוקקים היא לאגור מי גשמים – מה גם שזה מאוד זול. אבל, למרבה ההפתעה, הנה בא המחוקק הישראלי וחוקק חוק האוסר על אנשים לאגור מי גשמים – לא ברור לי למה? כך שכל מי שאוסף מי גשמים מוגדר כעבריין על פי חוק ולא יוכל להגיד להגנתו שלא ידע, מפני שאי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש וכל זה. כאן המקום לציין שבתור אזרח שומר חוק אינני מעודד את התופעה של אגירת מי גשמים ואני ממליץ לאנשים להימנע מאגירת מי גשמים בכל היקף שהוא. הסיבות היחידות שאני יכול להעלות על דעתי הן גישה של אנשים למים עומדים מזוהמים או מביאי יתושים ומחלות.

בכל מקרה כבר תכננתי את העמוד ואני יודע בדיוק מה אני צריך. צפו לעדכונים נוספים ברגע שיהיה רלוונטי.

 Posted by at 11:32
אוקטובר 032013
 

אתמול החלטתי לרוקן כמה עדניות שהושקו במים ע"י הבן שלי. במסגרת השקיית העציצים בגינה שהוא אחראי עליהם. בתוך אדניות הפלסטיק האלה שכב לו בנחת קומפוסט חצי רקוב מלא בעשבים שוטים. המטרה שלי היתה לערבב את הקומפוסט להכניס חמצן, להוסיף עוד קומפוסט,לפזר מעט הומוס ולשתול בהן פרחים. הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלי כשגיליתי בשתיהן תולעים אדומות ושמנמנות, איזו הפתעה!

לא ברור לי מהיכן הגיעו, אבל אני רק יכול לשער שעשו מרחק של כ-10 מטרים ממיכל הקומפוסט הקרוב. הוכחה נוספת עד כמה הן עמידות וקשוחות. זה מתקשר לי בדיוק לפוסט "תולעים אדומות בירקות שלי". בפוסט הזה כתבתי שאני מתחיל לגדל ירקות בתוך מיכל קומפוסט בכדי לבדוק האם הירקות והתולעים יכולים לחיות יחד בהרמוניה ומה תהיה ההשפעה שלי התולעים על הירקות. אז נראה שהתשובה הגיעה מכיוון לא צפוי והירקות יכולים לשגשג לצד התולעים האדומות. למרות זאת עדיין אמשיך את הניסוי הקטן שלי ואעדכן ברגע שיהיו תוצאות.

אני רק יכול לנחש, שלפחות זוג תולעים אחד (במידה והתרבו ואם לא כל חמש התולעים) עשה את כל הדרך לאדניות לאחר מספר ימים בהם נעדרתי מהבית וכנראה שבאותו זמן האדניות היו לחות יותר מאשר המיכלים בהן אני מגדל את התולעים. כמובן, שברגע שחזרתי הוספתי מים לכל המיכלים.

קצת בנושא אחר. אתמול כשבדקתי את אחד מהמיכלים, מצאתי 2 תולעים באמצע תהליך ההזדווגות. לצערי אין תמונות, מאחר שלא הייתי מוכן עם המצלמה ולא רציתי להכניס אותן לסטרס מיותר. החלטתי שאני מחזיר אותן למיכל ושמעתה והלאה אצטרך להיות ממוכן תמיד אם המצלמה. גם ככה, לא יזיקו לבלוג הזה כמה תמונות להמחשה. אני באמת צריך לבדוק אם יש למצלמה שלי אפשרות צילום מקרו, שמתאים בדיוק לצילום של אובייקטים קטנים מאוד כמו חרקים וכדומה. במקרה הכי גרוע, אשדרג למצלמה חדשה. הילדים קטנים ואנחנו בתקופה שגם ככה מצלמים כל הזמן. את רוב הצילומים אני עושה דרך האייפון אבל האיכות על הפנים.

שבוע שעבר היו אצלנו אורחים. כמו רבים אחרים הם מעולם לא נחשפו לעולם המופלא של התולעים האדומות. וההקשר היחיד שלהם לקומפוסט תולעים (הומוס), היה מלווה בהרבה חשדות ודעות קדומות. למשל, הם היו בטוחים שהתהליך עצמו מסריח מאוד, כמו בתהליך הריקבון של מזון שנאגר בפח הזבל בבית עם המיץ והכול. הם היו ממש מופתעים כשקירבתי לאף שלהם הומוס שזה עתה נוצר וביקשתי מהם להריח אותו, בטענה ש"יש לזה ריח של אדמה אחרי הגשם". אחר כך הגיע מבול של שאלות, שעניתי עליהן בסבחנו כמו שהייתם מצפים מ"מקצוען אמיתי". אם הצלחתי לקרב אחד מהם לעולם התולעים האדומות עשיתי את שלי ואם משהו מהם יתחיל לייצר הומוס אז בכלל יצאתי גדול.

זה מדהים אותי כל פעם מחדש, איך ילדים ניגשים לנושא בסקרנות גדולה ורצון לגעת, לחקור וללמוד, בעוד שהמבוגרים נוטים להיגעל ולשלול ממש לא בצדק (כמה אוביקטיבי מצידי :-)). איפשהו במהלך החיים אנחנו לומדים לחשוב על הטבע שסביבנו ובמיוחד על תולעים כעל משהו מבחיל שצריך להשמיד ויפה שעה אחת קודם. כל מי שזוכר את הפרסומת המפורסמת משנות ה-80 נגד עישון בה הסיגריות הופכות לתולעים יסכים שהיא הגעילה הרבה אנשים ולכן כל כך הרבה מהם זוכרים אותה. מה שכן, ההקשר הזה דווקא לתולעים משחק על משהו שמובנה במנגנונים הכי בסיסיים שלנו. קראתי פעם איזה מחקר שבדק מדוע יש דברים מאוד מסויימים שמגעילים אנשים בעוד שאחרים לא. המסקנה היתה שיש לבני אדם רתיעה, כחלק ממנגנון הישרדותי קדום, מכל דבר שמזכיר מחלה. תחשבו שנייה ממה אתם נגעלים. לרוב זה מהפרשות כמו נזלת, מוגלה, חרקים שהקיום שלהם מצביע על מחלות ובכללם תולעים שעשויים להזכיר בשר רקוב. מדובר בהחלט באבחנה מעניינת.
אז נכון, יש תולעים כמו רימות של זבובים שהן גועל נפש ובאמת מפגע תברואתי, אבל לעומתן יש את התולעים האדומות שעוזרות לנו להפוך את הזבל שלנו למשהו מזין בריא ומשקם עבור הסביבה.

 Posted by at 12:52
ספטמבר 272013
 

החלטתי להציג בפניכם את השיטה, שהיא לדעתי הפשוטה, המהירה והחסכונית ביותר להכנת מערכת שתוכלו לגדל בה את התולעים האדומות בקלות. המערכת תהיה בנויה מ-3 הדליים כשהם "יושבים" אחד על השני והתולעים יכולות לנוע מהמיכל התחתון אל המיכל האמצעי ומשם אל העליון, כל פעם כשנגמר המזון במיכל בו הן נמצאות.

המצרכים:

3 דליים של צבע (נקיים לגמרי משאריות כלשהן)

מקדחה (אפשר להשתמש גם במברגה)

פין של מקדחה בקוטר 1/8 אינץ

 

כעת אפשר להתחיל. בעזרת המקדחה והפין של 1/8 אינץ' נקדח בתחתית כל דלי בין 20-30 חורים. נא לדאוג שהחורים יהיו עם רווחים יחסית שווים בין אחד לשני ויתפרסו על גבי כל השטח התחתון של הדלי. בעזרת החורים נשיג 3 מטרות: הראשונה, דרך החורים שאנו יוצרים יזרום חמצן פנימה והחוצה מהמיכל ויספק אספקה זמינה וטרייה של חמצן בכל זמן. המטרה השנייה היא לאפשר מעבר חלק פנימה והחוצה מכל מיכל. קוטר החורים הוא 1/8 אינץ' בלבד, בכדי למנוע כניסת יצורים לא רצויים למערכת שלנו מלבד התולעים האדומות. התפריד השלישי הוא, לאפשר למים מיותרים במערת לנזול החוצה.

כעת נשים את המיכלים זה על גבי זה, כמו מגדל בן 3 דליים. נסמן בדלי התחתון את השטח בין התחתית שלו לתחתיץ של הדלי האמצעי זה שמעליו. נקדח כ-20 חורים בשטח המסומן למטרת איוורו. נחזור על הפעולה הזו גם עבור הדלי האמצעי. בין הנקודה הזו למכסה נקדח עוד כ-20 חורים מסביב לדלי העליון שישמשו רק לשם זרימת חמצן מהמיכל החוצה ולהיפך.

זהו, נכון שהיה קל? כעת המערכת מוכנה וכל מה שנותר הוא להכניס את המרכיבים לתוך המערכת. רצוי לתת להם "לשבת" מספר ימים בכדי שהמקרואורגניזמים והעוזרים האחרים יתמקמו במיכלים והמערכת תהיה מוכנה יותר לקלוט את התולעים האדומות. בשטח שסימנו קודם בדלי התחתון נשים שכבה של עיתונים לספיגה. יש להשתמש רק בעיתונים עם כיתוב שחור לבן, כמה שפחות תמונות צבעוניות מאחר והן מכילות הרבה צבע וזה רעיל עבור התולעים. לוודא שבשום אופן לא משתמשים בנייר כרומו מאחרוגם הוא מכיל רעלנים העשויים לפגוע באוכלוסיית התולעים שלנו. מעל שכבה זו רצוי לשים קש או שאריות אורגניות. אני תמיד מעדיף תערובת של שניהם. כך להמשיך עד שמנצלים את כל השטח הפנוי בדלי התחחתון. לאחר שסיימתם, רצוי מאוד, לפזר מעל לערימה של המזון, חופן קומפוסט מוכן, או הומוס מייצור קודם (שהוא יעיל יותר לדעתי). הכמות הזו מספיקה להציג למערכת החדשה שלכם את כל האורגניזמים והעוזרים שאנו מעוניינים למשוך למערכת שלנו ושיקלו על התולעים לפרק את תכולתה. בסיום, להשקות את הערימה היטב ולשים את שני הדליים האחרים מעל.

לאחר כשבוע בו דואגים שהערימה תהיה לחה אפשר להוסיף את התולעים. זהו המצב האופטימלי, אבל לא יקרה שום דבר קריטי במידה ואתם מחליטים להוסיף את התולעים ישר עם סיום הכנת הערימה. אחרי השבוע הראשון כבר ניתן לראות שנפח הערימה קטן, כלומר החומר האורגני מתחיל להתפרק. בעוד התולעים גם הן ניזונות מהערימה ניתן להוסיף כל פעם שכבות נוספות של מצע מעיתונים שמעליו מזון אורגני, לפי הצורך.

כעבור תקופה מסוימת כל הנפח של הדלי הראשון ינוצל ההומוס מוכן לקצירה ומגיע עד לתחתית של הגלי האמצעי. והגיע הזמן לבנות ערימה נוספת בדלי האמצעי בדומה לזו שבנינו בדלי התחתון לפני מספר שבועות. לדאוג שהערימה החדשה בדלי האמצעי תהיה מזמינה ולחה, כך כשיגיע הזמן ובמהלך הימים הקרובים ינדדו למעלה כל התולעים הרעבות מהדלי התחתון אל הדלי האמצעי בחיפוש של מקורות מזון חדשים לאחר שמקורות המזון בסביבה של הדלי התחתון נאכלו לגמרי. עם זאת ניתן למערכת בדלי התחתון להמשיך את פעולתה לחודש נוסף. בחודש זה ניתן הזדמנות גם לתולעים שזה עתה בקעו מהביצים שהיו בדלי התחתון להגר אל הדלי האמצעי. כך לאחר חודש הדלי התחתון יהיה נקי מתולים ומביצים ויהי מוכן לקצירת הומוס איכותי. כעת שכל ההומוס המוכן נאסף מהדלי והדלי ריק ניתן לשים אותו מעל הדלי שעד עתה היה העליון.

כך ממשיך התהליך עד אינסוף ובעצם מחקה מערכת זרימה מתמשכת של הומוס איכותי. לדעתי עקב האכילס של השיטה הזו היא כמויות קטנות ושטח מגע עם אויר לא מספיק גבוה ולכן ההומוס הוא לא הכי משובח. עם זאת למתחילים, לחסכמים ולכל מי שמעוניין יותר בגידול תולעים זו מערכת מצוינת.

בדומה לזה נמשיך

 Posted by at 08:22
ספטמבר 222013
 

כל מי שגידל אי פעם תולעים אדומות יעיד שעשה טעויות, איפה שהוא במהלך הדרך. כמו בכל נושא אחר, את עיקר הטעויות עושים המגדלים המתחילים, אבל זה עדיין לא נעים לצפות מהצד הכחדה המונית בפועל, בשעה שאתה מלא בכוונות טובות. אז נכון, גידול תולעים הוא לא מדע טילים, ועדיין זה מפתיע איך אנשים מצליחים, לפגוע בייצור שבסך הכול הוא די עמיד ויכול לחיות גם בתנאים של הזנחה מתמשכת. רוב הפעמים הטעויות נגרמות מחוסר ידע.

אז ללא הקדמות מיותרות ובשביל למנוע בעיקר ממגדלים מתחילים (ובלל) עוגמת נפש מיותרת, החלטתי לרכז מספר טעויות נפוצות ודרכי התמודדות אז בוא נצא לדרך:

  1. יותר מדי שאריות – מכירים את המשפט "הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק"? אז זה בדיוק המצב עליו אני מדבר כאן. זה לא סוד שאצלנו בארץ קונים הרבה יותר פירות וירקות בקניות השבועיות, מאשר בארה"ב או באירופה. המשמעות היא, שאנחנו גם מייצרים הרבה יותר זבל אורגני. עפ"י מחקרים שקראתי, שני שליש מהפסולת היומית של משפחה ממוצעת בעולם המערבי, מורכבת מחומר אורגני.  מטבע הדברים, ברגע שאנחנו מתחילים לגדל תולעים, אנחנו רוצים להציע להם את כל השאריות האורגניות "הנפלאות" שאנחנו מייצרים במהלך היום (אנחנו הרי מייצרים המון וכל הזמן). הי זה בזבוז לזרוק לזבל פסולת שיכולה להפוך להומוס איכותי?! אז אנחנו מתחילים לזרוק במיכל באלגנטיות את כל הזבל האורגני שייצרנו לתולעים שלנו שייהנו – כל החמש תולעים שחיות במיכל :-). מאחר שהתולעים שלנו לא מספיקות לפרק את החומר האורגני וכל הזמן אנו מזרימים פסולת חדשה נוצר מצב שהחומר האורגני יושב במיכל ומתפרק לאיטו ומשחרר הרבה חומציות בתהליך.  ערכי חומציות מעל 7 הם רעילים עבור התולעים ובינתיים במיכל שלנו ערכי החומציות עולים לגבהים לא הגיוניים והסביבה נעשית לא ראויה לגידול תולעים. מהניסיון שלי, כל עוד כל עוד מדובר בצמחים, עלים, ענפים וכדומה (לא משנה באיזו כמות) זה יעבוד והתולעים יהנו וישמינו מנחת. הם יתמודדו עם הכמות בזמן שלהם. אבל אנחנו הרי מציעים להן שאריות של ירקות ופירות והם הרי מעלים את החומציות באופן קיצוני בטווח קצר, כך שמהר מאוד מגיע השלב שאתן מוצאים תולעים ליד המכסה (מומלץ שיהיה כזה) שנמצאות בסטרס ומחפשות את הדרך המהירה החוצה. הפיתרון הוא להציע מנות קטנות ולוודא שהמזון התפרק לפני שמוסיפים מזון נוסף. חכו בסבלנות שכמות התולעים תגדל ורק אז תגדילו את הכמויות. לאט אבל בטוח.
  2. ערכי לחות לא מתאימים – החומר האורגני ובכלל הסביבה כולה צריכה להיות לחה. צריך לדאוג להרטיב במי ברז את הסביבה מספר פעמים בשבוע, אפילו אחת ליומיים, במידה ומדובר במיכל שנמצא בחוץ. הפיתרון הוא, פשוט לבדוק היכן התולעים שלכן נמצאות במיכל ולפי זה להבין את כמות הלחות המתאימה להן. אל תשכחו שרצוי שיהיו חורים לאוורור וניקוז בתחתית ובצדי המיכל, שיעזרו למים עודפים לצאת ולאויר להיכנס. נסו לא להשתמש ביותר מדי מים, בעיקר אם מדובר במיכל ללא חורי איוורור וניקוז שכן התולעים יכולות גם לטבוע.
  3. איוורור – החמצן מניע את החיים בכדור הארץ לא משנה אם אתה אדם, ייצור חד תאי  או תולעת. המיכל של התולעים האדומות שלכם חייב להיות מאוורר ככל שאפשר. זה גם יעזור לכם לייצר הומוס באיכות גבוהה יותר. ככלל, אם צריך להחליט בין מיכל עמוק אם שטח פנים קטן במגע עם חמצן או מיכל לא עמוק עם שטח פנים גדול לאויר,  עדיף תמיד שטח פנים עם מגע לאויר גבוה ככל שניתן על חשבון עומק. כמובן שאם לא צריך להתפשר על אף אחד מהם זה הכי טוב.
  4. הוספת מזון לא מתאים – קיימים מספר סוגי מזון, שיש להתרחק מהם כמו מאש ולא להוסיף למיכל כמו למשל: מוצרי חלב על סוגיהם השונים, בשר, עוף, דגים, חלבון של ביצה (קליפה של ביצה דוקא כן טוב) – כולם עשויים להביא מזיקים. שמן על כל צורותיו – עשוי לגרום לחנק של התולעת מאחר ועוטף את גוף התולעת חוסם את מעבר החמצן. יותר מדי פירות הדר, בצל, שום – מעלה חומציות לערכים מסוכנים, ואחרונים חביבים עלים של עצי מחט (כגון עץ אורן), עלים של עץ אקליפטוס – מכילים רעל ויש להימנע מהם.
  5. אור שמש – תולעים לא יכולות לחיות באור כלל ותמיד ינסו להתחפר ולהימנע ממנו. מאחר ותולעים עשויות מ-90% מים ובדרך כלל הפצת אור גם מחחממת יש סכנה של התייבשות גם בחשיפה קטנה ומדודה. אור השמש כמובן ואפילו אור של מנורה הוא בלתי נסבל עבורן, הן ממש רגישות לזה. סוג האור היחיד שאינו פוגע בהן כלל הוא אינפרא אדום, כמו זה שמשתמשים בו בחדר חושך, מעבדת צילום בו מפתחים את התמונות.
  6.  כיסוי של המיכל – מאוד מומלץ לשמור על המיכל סגור באופן הרמטי אבל להשאיר חורי איוורור. חורי אהיוורור צריכים להיות קטנים (שלא יוכלו להיכנס זבובים וכדומה) אבל רבים בכדי שתהיה זרימה טובה של אוויר. המניעה היא דרך ההתמודדות המועדפת עליי.
  7. הסקרנות שלנו  – אני מכיר את ההרגשה הזאת, שחייבים לבדוק מה השתנה במהלך השעה האחרונה במיכל ומתחילים לחפור, להפוך ולנסות למצוא מה עלה בגורלה של איזו תולעת, או חומר אורגני שרק עכשיו שמתם בפנים. אז פשוט תבינו שזה אובסיסיבי ותפסיקו עם זה! תולעים לא אוהבות שמפריעים להן ויכולות להיכנס לסטרס (לחץ) בקלות מהצקות חוזרות ונשנות מצידנו. צריך להבין שהתהליכים במיכל דורשים זמן ולהימנע כמה שיותר מלהטריד את מנוחת התולעים. אני לא אומר "אל תבדקו בכלל" מה המצב (הרי בתחילת הדרך זה הכי קשה כי עוד לא בטוחים בשום דבר), אלא תבצעו את הבדיקות במידה.

מקווה שזה עוזר! נשתמע בפוסט הבא

 

 

 Posted by at 14:28
ספטמבר 112013
 

אמנם תולעים אדומות הן רק סוג אחד של תולעי אדמה, אך לכולם מאפיינים פיזיולוגיים דומים. כולנו כמובן, נתקלנו במהלך חיינו בסוגים מסויימים של תולעי אדמה (השכיח ביותר הוא השלשול כמובן), אך מעטים מודעים אל התפקיד החשוב שהן ממלאות בטבע באמצעות איוורור וערבוב של האדמה, פירוק חומר אורגני, ומיחזור.

אנטומיה חיצונית
תולעי אדמה מבלות את חייהן תוך כדי יצירת מחילות בתוך האדמה, או בחומר אורגני מרקיב. בתהליך האבולוציה הותאם גוף התולעת לחיים מסוג זה וכל סימן לאיבר חיצוני ( לדוגמא גפיים) העשוי להפריע נעלם לבלי שוב. לתולעי אדמה אין עיניים, או איברי חישה אחרים כלשהם בחלק הקידמי של הגוף ומחוצה לו. גוף התולעת בנוי בצורת צילינדר, כאשר הוא עבה באמצע שלו והולך ונעשה צר משני צדדיו. מבנה זה מאפשר לתולעים להתחפר בקלות רבה יותר.  קל לזהות את החלק הקדמי אצל תולעת – כל מה שצריך זה להתבונן בתנועות שלה. בחלקה הקדמי מצויה מעין טבעת נפוחה (clitellum), הנמשכת לאורך מספר מקטעים. גוף התולעת מחולק להרבה מקטעים המסומנים כטבעות לכל אורכה. טבעות אלה צמודות אחת לשנייה ומקיפות את גוף התולעת. הפה נמצא סמוך למקטע הראשון. מעל הפה יש flap קטן שנקרא prostomium. המשטח החיצוני של הגוף, מכוסה בשכבת עור מת, המכילה ווקס ומגינה עליו מפני איבוד מים.

כל מקטע בגוף למעט הראשון והאחרון מכיל איברי תנועה מעין זיפים קטנים וסמורים, המתמתחים מהגוף כלפי חוץ, ועוזרים לעגן את התולעת תוך כדי התקדמות. בחלק האמצעי (המרכזי) של גוף התולעת, מסודרים "הזיפים" הללו בשמונה שורות.  ארבע שורות מקבילות נמצאות על פני הצד השטוח של הגחון, וארבעת השורות האחרות מצידי הגוף, שתי שורות מכל צד. שרירי הגוף מותחים את הזיפים ומכווצים אותם חזרה. הטבעת מסביב לגוף התולעת (clitellum) היא איבר נפוח כמעין בליטה במעטפת החיצונית של הגוף, שדרכה מופרשות הביצים (קוקונים) לאחר  ההזדווגות. הביצים המופרות נמוטלות לתוך הקוקונים לשם הדגרה. קיימים מספר נקבוביות בחלק האחורי של גוף התולעת. פתחים אלה כוללים זוג נקבוביות הפרשה אחד, בכל מקטע, המשמנים את גוף התולעת וגם כמה זוגות של נקבוביות הפרשה, למטרות הזדווגות.

אנטומיה פנימית
החלל המרכזי של הגוף, מכיל את האיברים הפנימיים ומחולק למקטעים רבים באמצעות מחיצות. כל מקטע כזה בגוף, מכיל נוזל גוף פנימי. החלל הפנימי מורכב מתאים מזודרמיים (תאי גזע מהם מתפתחים איברים). תאים אלה מהווים את המזהה העיקרי  של חלל זה אצל תולעים טבעתיות. לאורך השכבה החיצונית של מערכת העיכול, מצויות שכבות של שרירים ארוכים ומעוגלים ובנוסף, גם שכבה דקה של קרום רירי המצפה את חלל הבטן. אותו נוזל חיוני, הממלא את החלל הפנימי של הגוף, ממלא מספר פונקציות אצל צולעי אדמה כגון:

  1. מספק חלל בו עובר צינור עיכול ארוך וחלול שמגדיל את שטח הפנים המשמש לספיגה.
  2. מאפשר סירקולציה של נוזלים, החלפת גזים, אספקת ערכים תזונתיים, סילוק פסולת והגנה כימית עבור תאי הגוף.
  3. שומר על רמה מאוזנת של יוני המים.
  4. מספק מרחב להתפתחות איברי רבייה מורכבים ואחסון של תאי זוויג (תאים המשמשים לזיווג) בוגרים.
  5. יכול לשמש כשלד הידרוסטטי (יציב במים).

בעת כיווץ השרירים הטבעתיים והארוכים, כנגד המקטעים המלאים בנוזל פנימי, נוצרת תמיכה לגוף. התכווצויות מאזור המעיים במורד הגוף לכיוון פי הטבעת, מאלצות את אותו נוזל בחלל הבטן, לעבור ממקטע אחד לזה הצמוד לו ולהמשיך הלאה. כל זאת, בעזרת נקבוביות המצויות במחיצות המפרידות בין אותם מקטעים. לכיווצים אלה תפקיד מרכזי ביצירת תנועה.

חתך רוחב תולעת אדומה

חתך רוחב תולעת אדומה: לחצו על התמונה להגדלה

 

מערכת העיכול
מערכת העיכול בתולעי אדמה מכילה צינור ארוך אחד, המתחיל בפה ומסתיים בפי הטבעת. היא כוללת את הפה, שהוא מעין חלל קטן ההנמצא במקטע הראשון. מאחוריו, נמצא לוע שרירי, בעל יכולת להתרחב. התרחבות הלוע עוזרת לתולעת למצוץ את האדמה הלחה ולשאוב ממנה את החומרים המזינים, ישירות אל חלל הפה הקטן. מאחורי הלוע ישנו קיר צר של הושט. הושט נושאת מזון מהחלק העליון אל הזפק (איבר במערכת העיכול בעל דפנות דקות, המשמש לאחסון מזון לפני עיכולו). לאורך צידי הושט ישנם שני זוגות לפחות של בלוטות calciferous, העוזרות לווסת את כמות הסידן, את כמות היונים של החומצה הפחמתית, ואת דרגת ה-PH (חומציות) בדם.

המזון עובר דרך הושט, אל הזפק ושם הוא נאגר באופן זמני. מהזפק, המזון נכנס אל קיבת השרירים (קיבה בעלת דפנות שריריות הטוחנת את המזון המגיע אליה ומשמשת כתחליף לשיניים אצל התולעים), שם הוא נטחן לחתיכות קטנות אפילו יותר, בדיוק לפני שנכנס אל המעי (בכדי להקל על תהליך הפירוק במעי). הבמעי המזון מתעכל על-ידי אנזימים, וחומרי ההזנה נספגים בו. כל המזון שלא עוכל ממשיך לפי הטבעת ומשם נפלט החוצה. רוב המעי וחלק מכלי הדם הגדולים מכוסים בשכבה של רקמת תאים (chlorogogue). רקמת התאים זו אינה מעורבת באופן ישיר בתהליך העיכול, אך היא אוגרת גליקוגן (רב סוכר, הבנוי מגלוקוז ומשמש לשימור עתודות אנרגיה זמינה) ושומן ומשמשת להגנה כימית. יש לשכבה זו מספר שימושים, שמאוד דומים לעבודת הכבד אצל בעלי חוליות.

מערכת הרבייה
כל תולעת אדמה היא דו-זיווגית כלומר, מכילה גם איברי רבייה זכריים וגם איברי רבייה נקביים. למרות זאת, לרוב הרבייה מתבצעת בין שתי תולעים. חילוף של תאים זיווגיים בין שתי תולעים והורשת תכונות של ההורים, נחשבת כמגדילה את השונות הנטית וכתוצאה מכך, מגדילה את יכולת ההסתגלות וסיכויי ההישרדות של הצאצאים. איברי הרבייה ממוקמים במקטעים הקדמיים, אך ההימצאות שלהם, הכמות שלהם והמיקום המדוייק שלהם משתנה בין הסוגים הרבים של תולעי אדמה. איברי הרבייה של הזכר בולטים יותר, מאשר איברי הרבייה אצל הנקבה. הגדולים יותר מביניהם הם שלושה זוגות של בלוטות, המאחסנות זרע, כל עוד מדובר בתולעת שהגיעה לבגרות מינית (כלומר יש לה את סימן ההיכר והוא טבעת חיצונית נפוחה).

בסמוך לאשכים, המייצרים זרע, קיימים שני משפכים דמויי ריסים. לאיברים אלה מגיע הזרע לאחר שיצא מבלוטות הזרע. לשני המשפכים האלה מחוברים שני צינורות קטנים, הנושאים את הזרע אל איברי הרבייה החיצוניים. אצל הנקבה, איברי הרבייה קטנים יותר ולכן קשה יותר להבחין בהם. איברי הרבייה שלה כוללים זוג שחלות, המייצרות ביצים. ביצים אלה "מתבשלות" שם, וכשמגיע הזמן הנכון, משחוררות לתוך חלל הגוף. הביצים עוברות מהחלל הזה דרך שתי תעלות דמויות ריסים ונכנסות אל שני רחמים, המסתיימים באשכים נקביים חיצוניים.

איברי רבייה נקביים נוספים הם שני זוגות של איברים שתפקידם לאחסן את הזרעים. איברים אלה נמצאים, במקטעים התשיעי והעשירי והם מקבלים זרע רק כשמתרחש תהליך ההזדווגות. הזרע נאגר ומאוחר יותר הביצים משוחררות לתוך ביצים (מעין קוקונים) שם מתרחשת ההפרייה וההתפתחות של העוברים.

מערכת העצבים
ערכת העצבים אצל תולעי אדמה גם מאופיינת על-פי מקטעים ברורים בגופן. קיים זוג של מערכת תאים עיצביים גבית, הממוקם מעל הלוע משמש כמוח. מן המוח וסביב הלוע, עוברים שני עצבים צדדיים, המתחברים עם ה-bilobed ועם מערכת תאים עיצביים גבית מתחת ללוע. מיתר העצב הבטני מתרחב מאחורה עם מערכת תאים עיצביים bilobed בכל מקטע בגוף. שלושה זוגות, של מקטעים עצביים, יוצאים כמעין שלוחות, מכל אחד ממערכת התאים העיצביים ומתחברים אל תאי חישה בדופנות הגוף. המקטעים של מערכת התאים העיצבית מתואמת עם הכיווצים והמנוחה לסירוגין של השרירים המעגליים והארכיים הנחוצים ליצירת תנועה. מצבור תאי העצב הפנימיים משחק תפקיד גם במנגנוני האכילה וההתחפרות.

יש למיתר העיצבי ולמצבור תאי העצב 2 אונות (המוח מורכב משתי אונות ימנית ושמאלית). תולעים טבעתיות מציגות התארגנות עצבית דומה ומספר זנים פרמיטיביים יש שני מיתרים עיצביים נפרדים עם קשרים עיצביים צידיים. מהסיבה הזו, מערכת העצבים אצל תולעים טבעתיות לרוב נחשבת כאילו נלקחה מסולם ביטני של מערכת העצבים בעלת שני מיתרים עיצביים מקבילים, הדומה למה שנמצא אצל התולעים השטוחות.

נו באמת…נסחפתי קצת עם השפה "המקצועית" בפוסט הזה! הייתי חייב להעלות את הרמה של הכותבים בבלוג הזה B-)

 Posted by at 09:15
ספטמבר 082013
 

כמו שהבטחתי, הפוסט הזה הוא המשך ישיר של הפוסט הקודם והוא יעסוק בסוגי המזיקים שיכולים להגיע לפתע ולהתמקם בתוך המיכלים שלנו. עצם הנוכחות שלהם והעובדה שהם משגשגים, היא תמרור אזהרה שמשמעותו: משהו לא טוב מתרחש בסביבת המחיה של התולעים האדומות ואצוי לזהות מהו ולטפל בו בהקדם. המזיקים האלה יוצרים לחץ על אוכלוסיית התולעים האדומות שלנו מסיבות שונות כגון: אכילת התולעים , תחרות על מזון, תחרות על אזור מחיה במיכל. לא משנה הסיבה – כל עוד עדיין ישנה אוכלוסיה כלשהי של תולעים אדומות (אפילו במידה והצטמצמה מאוד), קיים סיכוי גבוה שנצליח להחזיר את המצב לקדמותו. אז בואו נתחיל.

נמלים – קיימים סוגי נמלים רבים בארץ, אבל אצלי לפחות, הסוג שעושה הכי הרבה בעיות הוא הזן של הנמלים השחורות הקטנות והזריזות. הן תמיד מנסות לפלוש למיכלים בתנאים של יובש יחסי במיכל וברוח "אם כבר אז כבר"מעבירות ביצים תוך כדי. זה קורה כאשר מדדי הלחות מצביעים על יובש יחסי במיכל. מאחר והנמלים הללו מסוגלות ליצור קן חדש ולהעביר מלכה וביצים תוך יום, ולחסל במהירות את כל התולעים שלנו, כדאי לפעול מהר ולהרטיב את המיכל (לא צריך כמובן להציף אותו). מהניסיון שלי איתם ולצערי, כבר צברתי לא מעט, מה שתמיד עובד הוא להוסיף מים בכדי להעלות את הלחות. הנמלים בורחות החוצה, כמו מאש.

זבובי פירות – איך שהם אוהבים להטיל ביצים בתוך המיכל, בעיקר אם הוא מכיל שאריות מזון (לא רק של פירות) חשופות ללא מצע מעל (עלים, קש וכדומה). מהביצים האלה בוקעים תוך מספר ימים רימות שניזונות בין השאר מהתולעים שלנו.

רימות של זבובים – קרה לי שהכנסתי לאחד המיכלים אבוקדו שנפל מהעץ לפני מספר ימים הכול היה תקין והתולעים שלי נראו שנהנות ממנו. המיכל היה סגור כמו תמיד, ויומיים אח"כ, במהלך בדיקה שגרתית, גיליתי רימה של זבוב (תולעת לבנה ושמנה) ומיד הרגתי אותה. את שאריות האבוקדו (התולעים ממש נהנו ממנו) זרקתי החוצה. מאז למדתי את הלקח ואני לא מכניס למיכלים פסולת אורגאנית שאני לא יודע בוודאות שלא הייתה נגישה לזבובים והם לא הטילו בתוכה ביצים.

זחל ההרמטיה (חייל שחור) – זחל (פגית) הבוקע מביצה של זבוב ההרמטיה. זהו זבוב, המוגדר בארץ כמין פולש, ש"עשה עלייה" כנראה בתחילת שנות ה-2000  ומאז משגשג כאן. נקבת זבוב ההרמטיה מטילה את ביציה על גבי חומר אורגאני שאינו מוטמן ולאחר כ-4 ימים בוקעים הפגיות (מעין זחלים בעלי גוף דמוי אקורדיון) האלה ידועים כבעלי תיאבון גדול מאוד ועשויים להתחרות בהצלחה עם התולעים האדומות שלנו מה שאומר שידחקו אותם מהמיכל מהר מאוד.

קרדית אדומה (חרק טפילי זעיר) – מקורבים למשפחת העכבישים והעקרבים. קיימים כ-40,000 זנים שונים מתוכם רק 3 שניתן לראות בעין (עד כדי כך קטנים)וניתן למצוא אותן בכל סביבה (גם הנקייה ביותר). לא ברור לי כמה מינים של קרדית מצויים בארץ- אני מתאר לעצמי שלא מעט (בטח כמה אלפים). הזן אדום הוא המסוכן לתולעים שלנו. הוא שואב את התוכן הפנימי והלח שלהן ומשאיר את המעטפת. בנוסף, הוא גם עשוי להעביר מחלות (גם לבני אדם). לכן, אני ממליץ להיפטר ממנו במהירות (שימוש באש נמצא יעיל מאוד).

חשופיות – ניזונים מרקב ופטריות, עם זאת מקורות שונים טוענים כי זנים מסוימים של חשופיות ניזונים, בין השאר, גם מתולעים. אני מעולם לא "תפסתי חשופית על חם" ;-), אבל אני תמיד נוהג להוציא אותם מהמיכל ולשים רחוק מספיק שלא ימצאו את דרכם בחזרה, רק ליתר ביטחון.

תולעים שטוחות – נראו בדיוק כמו השם שלהם ומהוות סכנה אמיתית לתולעים שלנו. הם מתרבות במהירות גבוהה מאוד ועשויים לדחוק את התולעים האדומות במלחמה על מזון.

נדלים – קיימים מספר סוגי נדלים בארץ. המשותף לכל סוגי הנדלים היא העדפה קולינרית לתולעים אדומות (אוכלות תולעים אדומות). ניתן להבחין בהם עם הסרת הכיסוי של המיכל, מאחר והם חיים בשכבות העליונות של הקרקע. הם נעים במהירות וממהרים למצוא מכסה. נדלים לא חיים יחד במספרים גבוהים ולכן מעבר לכך שיטרפו מספר תולעים על בסיס קבוע, אין סכנה גדולה לאוכלוסיית התולעים שלנו. למרות זאת, הייתי מוציא אותם מהמיכלים אבל עם המלצה  חמה לא לנסות להוציא אותם מהמיכל בידיים חשופות. נדלים הם לרוב ארסיים וגם העקיצה שלהם מאוד לא נעימה. עדיף תמיד להשתמש בכלי כלשהו (יאה למשל), כשמוציאים אותם ולשים אותם במרחק ביטחון שאין סיכוי שיחזרו.

ציפורים – תראו לי ציפור שלא אוהבת תולעים. יש דבר כזה בכלל? אז זה די ברור שציפורים ותולעים "לא הולכים יחד". סיבה נוספת להשתמש בכיסוי מעל המיכלים.

חיידקי E-Coli – חתולים וכלבים אוהבים לעשות צרכים בערימות של חול וזבל אורגני, זה בדוק! אני מדבר מניסיון. בזמנו אספתי ערימה של חומר אורגני (ללא תולעים) שהשארתי בגינה כדי שיתפרק לקומפוסט במשך הזמן. פעם בכמה זמן, כשבדקתי מה המצב גיליתי כי חתולי השכונה (לרוב הם) בחרו לעשות שם צרכים. אם זה קרה עם קומפוסט, אז בטוח שיקרה עם הומוס, במידה ותהיה להם גישה למיכל (ממש ארגז צרכים מושלם מבחינתם). אז אם אנחנו לא רוצים מצבור של חיידקי E-Coli בהומוס שאנחנו מייצרים , נדאג לשים כיסוי. כבר מזמן שמתי לב שלחתולים יש משיכה מוזרה לתולעים (יש לי חתול בבית). טיפ חשוב: לאלו המשתמשים בצואת סוסים/פרות מומלץ להשאיר את הצואה עם המיכל כלשהו כשהיא מכוסה למשך כמה שבועות. החום הגבוה שייפלט מערימת הצואה יהרוג את חיידקי ה-E-Coli.

אני מתאר לעצמי שאעדכן את הפוסט הזה מדי פעם במידע נוסף.

 

 Posted by at 10:27
ספטמבר 062013
 

כל מגדל תולעים מנסה ליצור את הסביבה האופטימלית ביותר עבור התולעים שלו. הסיבה חייבת לכלול את הערכים הנכונים (לא יותר מדי ולא פחות מדי) של פרמטרים רבים ביניהם מזון, לחות, טמפרטורה, חמצן ועוד. אי אפשר להתעלם מכך, שסביבה אופטימלית עבור תולעים אדומות חייבת לכלול גם מיקרו אורגניזמים רבים ויצורים נוספים שעוזרים להם במלאכת הפירוק וגורמים לה להיות דומה מאוד לסביבה הטבעית בה חיות התולעים.

כמובן, שסביבה אידיאלית כזו תמשוך אליה כל מיני חרקים וחיות אחרות שיתפסו "טרמפ" ומאוד מעוניינים "לגור בשכנות טובה" יחד עם התולעים שלנו. מאחר ורוב האנשים – בעיקר אלה החדשים לעולם הוירמיפיקציה, אינם יודעים להבדיל בין שלל היצורים הרצויים שעשויים להימצא בתוך מערכת כזו, כתבתי את הפוסט הבא.

הפוסט הזה מיועד לעשות סדר בבלאגן ולהציג את האורחים הרצויים במיכל. כמובן, שאכתוב פוסט משלים לפוסט הזה ובו אציג וארחיב את האורחים הלא רצויים במיכל.

בקטריות (חיידקים קטנים) – בקטריות הן בעצם חיידקים מקרוסקופיים. עד כמה הם קטנים? אז לשם המחשה: בכפית אחת יש כ-100 מיליון למליארד חיידקים. התולעים האדומות אוכלות בעצם את הבקטריות שעל המזון שאנו מציעים להן, ולא את המזון עצמו. לכן, בקטריות תופסות את התפקיד המרכזי בתזונת התולעים וביצירת סביבת מחיה ראויה.

כדרורוניים (שם מדעי: Armadillidiidae) – כל ילד מכיר את החרק הידוע בשם "אורי כדורי". הוא שייך למשפחה הנכללת בסדרת השווה-רגלאים. הכדרורוניים הם סרטנאים יבשתיים היכולים להתגלגל לכדור לשם הגנה, ומכאן מגיע שמם העממי.
הכדרורונים ניזונים לרוב בסביבת חומרים אורגניים שנמצאים בתהליך ריקבון ורוב המינים אוהבים תנאי לחות ולכן ההימצאות שלהם היא סימן חיובי מאוד שהכול תקין אצלנו. לחות חיונית לכדרורוניים בשל אברי הנשימה שלהם, הדומים לזימים. אז בגדול, הם חיים לצד התולעים ואינם מזיקים להם כלל. אצלי במיכלים יש הרבה מאוד מהם והכול בסדר.

חשופיות (שם מדעי: Stylommatophora או Vinizeria) – חלזונות חסרי קונכייה (ליתר דיוק, בעלי קונכייה פנימית קטנה ומנוונת).
גוף החשופית רך, בעל צבע חרדלי ואינו מוגן בכיסוי כלשהו – ומכאן שמה. ישנן מספר מינים של חשופיות החיות על היבשה במקומות לחים. בגוף החשופית נאגרים חומרי רעל המשמשים להגנתה, והצבעים העזים שלה הם סימן אזהרה לטורפים.
רוב הסיכויים שאם יש לכם במיכל חשופיות מדובר בחשופית הצהובה שהיא החשופית היבשתית הנפוצה ביותר בארץ ואותה ניתן לראות בעיקר בחצר. היא ניזונה מפטריות, אצות, ורקבובית מן הצומח ולכן לרוב נמצא המון חשופיות שנהנות מהרקבובית ומתנאי הלחות שהמיכל מציע. החשופית הצהובה הן דו מינית ולכן בעלת איברי רבייה גם של זכר וגם של נקבה. החשופית יכולה להעביר זרע, אך גם להטיל ביצים, אך אינה יכולה להפרות את עצמה ולתהליך ההזדווגות דרושות 2 חשופיות.

צַבתָן נקוד (שם מדעי: Forficula smyrnensis), או צבתן מצוי, הוא חרק מסוג צבתן השייך למשפחת הצבתניים. בזכות הצבת זכה לכינוי הנפוץ "חרק מספריים".
הצבתן הוא הפעיל בלילה. אורכו נע בין 16 ל-26 מילימטרים, כולל הצבת. כנפי החפיה של הצבתן קצרות מאוד, כרבע מאורך הבטן בלבד, ובמרכזן כתם לבנבן – הכתמים שעל שמם נקרא הצבתן "נקוד". בנוסף הוא גם בעל כנפיי תעופה גדולות. הצבתן הנקוד צד גם חרקים קטנים כגון כנימות, דגיגי כסף ואחרים ולכן מדובר באורח מאוד רצוי אצלנו.

חלזונות
יש צורך להציג? החילזון הוא צמחוני ועיקר מזונו הוא בחומרים אורגניים הנמצאים בקרקע: קליפות עצים וצמחייה. עיקר שעות הפעילות של החילזון הן בלילה, או ביום לאחר גשם. בקיץ החלזונות נמצאים בתרדמת ומתחפרים עמוק בקרקע.

שממיות – שממית אחת כבר ביקרה באחד המיכלים שלי. ברגע שהסרתי את הכיסוי מעל המיכל ברחה משם ולא חזרה עד היום. השממיות ניזונות מזבובי פירות ומזיקים אחרים, שקרוב לוודאי, מוצאים את דרכם בשלב זה או אחר אל המיכלים. לכן היא אורחת מאוד רצויה, כמדבירת מזיקים אורגנית אמיתית.

תיקנים (ג'וקים) – לעיתים רחוקות נתקל בהם ומסלק אותם ולא חזרים.
תיקן החולות – לא מזכיר תיקן ונראה בכלל כמו עש שחור. אז זהו שלא…
עכבישים- קיימים המון סוגים, לי אישית הם מפריעים, אז אני תמיד אעדיף לסלק אותם.
מִבְרָשׁ לָגוּרִי – רב-רגל זעיר, המצוי לרוב מתחת לקליפות עצים, ועלים שם נמצא המזון שלו: אצות חד תאיות וחזזיות. האוכלוסייה בישראל היא דו-זוויגית (זכרים ונקבות).

קרדית (חרק טפילי זעיר) – ישנו סיכוי גבוה להיתקל בסוג אחד לפחות משלושת הסוגים הנפוצים של הקרדית: הלבנה, החומה והאדומה. למרות שרק הקרדית האדומה נחשבת למזיקה וממנה יש להיזהר (הרחבה בפוסט הבא "תולעים אדומות ומזיקים"), רצוי לא לתת לאוכלוסיות של הקרדית הלבנה והחומה לגדול יותר מדי (למרות שמדובר ב"שכנים" שלוים בדר"כ).

קפצזנביים – יצורים זעירים בגודל של ראש סיכה. יש להם 6 רגליים והם אינם נחשבים כ"חרקים". ניזונים מפטריות ורקבובית וחיים במושבות גדולות מאוד בשטח מצומצם יחסית.

מרבה רגליים – לא מהווים סכנה לתולעים (בשונה מנדלים) וניזונים גם הם חומר אורגני רקוב.

זו אינה רשימה סופית, כך שאשתדל לעדכן אותה עם הזמן. אני מזכיר שהפוסט הנוכחי ילווה בפוסט נוסף אחד לפחות, בו יוצגו האורחים הלא רצויים.

 Posted by at 23:58