ספטמבר 272013
 

החלטתי להציג בפניכם את השיטה, שהיא לדעתי הפשוטה, המהירה והחסכונית ביותר להכנת מערכת שתוכלו לגדל בה את התולעים האדומות בקלות. המערכת תהיה בנויה מ-3 הדליים כשהם "יושבים" אחד על השני והתולעים יכולות לנוע מהמיכל התחתון אל המיכל האמצעי ומשם אל העליון, כל פעם כשנגמר המזון במיכל בו הן נמצאות.

המצרכים:

3 דליים של צבע (נקיים לגמרי משאריות כלשהן)

מקדחה (אפשר להשתמש גם במברגה)

פין של מקדחה בקוטר 1/8 אינץ

 

כעת אפשר להתחיל. בעזרת המקדחה והפין של 1/8 אינץ' נקדח בתחתית כל דלי בין 20-30 חורים. נא לדאוג שהחורים יהיו עם רווחים יחסית שווים בין אחד לשני ויתפרסו על גבי כל השטח התחתון של הדלי. בעזרת החורים נשיג 3 מטרות: הראשונה, דרך החורים שאנו יוצרים יזרום חמצן פנימה והחוצה מהמיכל ויספק אספקה זמינה וטרייה של חמצן בכל זמן. המטרה השנייה היא לאפשר מעבר חלק פנימה והחוצה מכל מיכל. קוטר החורים הוא 1/8 אינץ' בלבד, בכדי למנוע כניסת יצורים לא רצויים למערכת שלנו מלבד התולעים האדומות. התפריד השלישי הוא, לאפשר למים מיותרים במערת לנזול החוצה.

כעת נשים את המיכלים זה על גבי זה, כמו מגדל בן 3 דליים. נסמן בדלי התחתון את השטח בין התחתית שלו לתחתיץ של הדלי האמצעי זה שמעליו. נקדח כ-20 חורים בשטח המסומן למטרת איוורו. נחזור על הפעולה הזו גם עבור הדלי האמצעי. בין הנקודה הזו למכסה נקדח עוד כ-20 חורים מסביב לדלי העליון שישמשו רק לשם זרימת חמצן מהמיכל החוצה ולהיפך.

זהו, נכון שהיה קל? כעת המערכת מוכנה וכל מה שנותר הוא להכניס את המרכיבים לתוך המערכת. רצוי לתת להם "לשבת" מספר ימים בכדי שהמקרואורגניזמים והעוזרים האחרים יתמקמו במיכלים והמערכת תהיה מוכנה יותר לקלוט את התולעים האדומות. בשטח שסימנו קודם בדלי התחתון נשים שכבה של עיתונים לספיגה. יש להשתמש רק בעיתונים עם כיתוב שחור לבן, כמה שפחות תמונות צבעוניות מאחר והן מכילות הרבה צבע וזה רעיל עבור התולעים. לוודא שבשום אופן לא משתמשים בנייר כרומו מאחרוגם הוא מכיל רעלנים העשויים לפגוע באוכלוסיית התולעים שלנו. מעל שכבה זו רצוי לשים קש או שאריות אורגניות. אני תמיד מעדיף תערובת של שניהם. כך להמשיך עד שמנצלים את כל השטח הפנוי בדלי התחחתון. לאחר שסיימתם, רצוי מאוד, לפזר מעל לערימה של המזון, חופן קומפוסט מוכן, או הומוס מייצור קודם (שהוא יעיל יותר לדעתי). הכמות הזו מספיקה להציג למערכת החדשה שלכם את כל האורגניזמים והעוזרים שאנו מעוניינים למשוך למערכת שלנו ושיקלו על התולעים לפרק את תכולתה. בסיום, להשקות את הערימה היטב ולשים את שני הדליים האחרים מעל.

לאחר כשבוע בו דואגים שהערימה תהיה לחה אפשר להוסיף את התולעים. זהו המצב האופטימלי, אבל לא יקרה שום דבר קריטי במידה ואתם מחליטים להוסיף את התולעים ישר עם סיום הכנת הערימה. אחרי השבוע הראשון כבר ניתן לראות שנפח הערימה קטן, כלומר החומר האורגני מתחיל להתפרק. בעוד התולעים גם הן ניזונות מהערימה ניתן להוסיף כל פעם שכבות נוספות של מצע מעיתונים שמעליו מזון אורגני, לפי הצורך.

כעבור תקופה מסוימת כל הנפח של הדלי הראשון ינוצל ההומוס מוכן לקצירה ומגיע עד לתחתית של הגלי האמצעי. והגיע הזמן לבנות ערימה נוספת בדלי האמצעי בדומה לזו שבנינו בדלי התחתון לפני מספר שבועות. לדאוג שהערימה החדשה בדלי האמצעי תהיה מזמינה ולחה, כך כשיגיע הזמן ובמהלך הימים הקרובים ינדדו למעלה כל התולעים הרעבות מהדלי התחתון אל הדלי האמצעי בחיפוש של מקורות מזון חדשים לאחר שמקורות המזון בסביבה של הדלי התחתון נאכלו לגמרי. עם זאת ניתן למערכת בדלי התחתון להמשיך את פעולתה לחודש נוסף. בחודש זה ניתן הזדמנות גם לתולעים שזה עתה בקעו מהביצים שהיו בדלי התחתון להגר אל הדלי האמצעי. כך לאחר חודש הדלי התחתון יהיה נקי מתולים ומביצים ויהי מוכן לקצירת הומוס איכותי. כעת שכל ההומוס המוכן נאסף מהדלי והדלי ריק ניתן לשים אותו מעל הדלי שעד עתה היה העליון.

כך ממשיך התהליך עד אינסוף ובעצם מחקה מערכת זרימה מתמשכת של הומוס איכותי. לדעתי עקב האכילס של השיטה הזו היא כמויות קטנות ושטח מגע עם אויר לא מספיק גבוה ולכן ההומוס הוא לא הכי משובח. עם זאת למתחילים, לחסכמים ולכל מי שמעוניין יותר בגידול תולעים זו מערכת מצוינת.

בדומה לזה נמשיך

 Posted by at 08:22
ספטמבר 222013
 

כל מי שגידל אי פעם תולעים אדומות יעיד שעשה טעויות, איפה שהוא במהלך הדרך. כמו בכל נושא אחר, את עיקר הטעויות עושים המגדלים המתחילים, אבל זה עדיין לא נעים לצפות מהצד הכחדה המונית בפועל, בשעה שאתה מלא בכוונות טובות. אז נכון, גידול תולעים הוא לא מדע טילים, ועדיין זה מפתיע איך אנשים מצליחים, לפגוע בייצור שבסך הכול הוא די עמיד ויכול לחיות גם בתנאים של הזנחה מתמשכת. רוב הפעמים הטעויות נגרמות מחוסר ידע.

אז ללא הקדמות מיותרות ובשביל למנוע בעיקר ממגדלים מתחילים (ובלל) עוגמת נפש מיותרת, החלטתי לרכז מספר טעויות נפוצות ודרכי התמודדות אז בוא נצא לדרך:

  1. יותר מדי שאריות – מכירים את המשפט "הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק"? אז זה בדיוק המצב עליו אני מדבר כאן. זה לא סוד שאצלנו בארץ קונים הרבה יותר פירות וירקות בקניות השבועיות, מאשר בארה"ב או באירופה. המשמעות היא, שאנחנו גם מייצרים הרבה יותר זבל אורגני. עפ"י מחקרים שקראתי, שני שליש מהפסולת היומית של משפחה ממוצעת בעולם המערבי, מורכבת מחומר אורגני.  מטבע הדברים, ברגע שאנחנו מתחילים לגדל תולעים, אנחנו רוצים להציע להם את כל השאריות האורגניות "הנפלאות" שאנחנו מייצרים במהלך היום (אנחנו הרי מייצרים המון וכל הזמן). הי זה בזבוז לזרוק לזבל פסולת שיכולה להפוך להומוס איכותי?! אז אנחנו מתחילים לזרוק במיכל באלגנטיות את כל הזבל האורגני שייצרנו לתולעים שלנו שייהנו – כל החמש תולעים שחיות במיכל :-). מאחר שהתולעים שלנו לא מספיקות לפרק את החומר האורגני וכל הזמן אנו מזרימים פסולת חדשה נוצר מצב שהחומר האורגני יושב במיכל ומתפרק לאיטו ומשחרר הרבה חומציות בתהליך.  ערכי חומציות מעל 7 הם רעילים עבור התולעים ובינתיים במיכל שלנו ערכי החומציות עולים לגבהים לא הגיוניים והסביבה נעשית לא ראויה לגידול תולעים. מהניסיון שלי, כל עוד כל עוד מדובר בצמחים, עלים, ענפים וכדומה (לא משנה באיזו כמות) זה יעבוד והתולעים יהנו וישמינו מנחת. הם יתמודדו עם הכמות בזמן שלהם. אבל אנחנו הרי מציעים להן שאריות של ירקות ופירות והם הרי מעלים את החומציות באופן קיצוני בטווח קצר, כך שמהר מאוד מגיע השלב שאתן מוצאים תולעים ליד המכסה (מומלץ שיהיה כזה) שנמצאות בסטרס ומחפשות את הדרך המהירה החוצה. הפיתרון הוא להציע מנות קטנות ולוודא שהמזון התפרק לפני שמוסיפים מזון נוסף. חכו בסבלנות שכמות התולעים תגדל ורק אז תגדילו את הכמויות. לאט אבל בטוח.
  2. ערכי לחות לא מתאימים – החומר האורגני ובכלל הסביבה כולה צריכה להיות לחה. צריך לדאוג להרטיב במי ברז את הסביבה מספר פעמים בשבוע, אפילו אחת ליומיים, במידה ומדובר במיכל שנמצא בחוץ. הפיתרון הוא, פשוט לבדוק היכן התולעים שלכן נמצאות במיכל ולפי זה להבין את כמות הלחות המתאימה להן. אל תשכחו שרצוי שיהיו חורים לאוורור וניקוז בתחתית ובצדי המיכל, שיעזרו למים עודפים לצאת ולאויר להיכנס. נסו לא להשתמש ביותר מדי מים, בעיקר אם מדובר במיכל ללא חורי איוורור וניקוז שכן התולעים יכולות גם לטבוע.
  3. איוורור – החמצן מניע את החיים בכדור הארץ לא משנה אם אתה אדם, ייצור חד תאי  או תולעת. המיכל של התולעים האדומות שלכם חייב להיות מאוורר ככל שאפשר. זה גם יעזור לכם לייצר הומוס באיכות גבוהה יותר. ככלל, אם צריך להחליט בין מיכל עמוק אם שטח פנים קטן במגע עם חמצן או מיכל לא עמוק עם שטח פנים גדול לאויר,  עדיף תמיד שטח פנים עם מגע לאויר גבוה ככל שניתן על חשבון עומק. כמובן שאם לא צריך להתפשר על אף אחד מהם זה הכי טוב.
  4. הוספת מזון לא מתאים – קיימים מספר סוגי מזון, שיש להתרחק מהם כמו מאש ולא להוסיף למיכל כמו למשל: מוצרי חלב על סוגיהם השונים, בשר, עוף, דגים, חלבון של ביצה (קליפה של ביצה דוקא כן טוב) – כולם עשויים להביא מזיקים. שמן על כל צורותיו – עשוי לגרום לחנק של התולעת מאחר ועוטף את גוף התולעת חוסם את מעבר החמצן. יותר מדי פירות הדר, בצל, שום – מעלה חומציות לערכים מסוכנים, ואחרונים חביבים עלים של עצי מחט (כגון עץ אורן), עלים של עץ אקליפטוס – מכילים רעל ויש להימנע מהם.
  5. אור שמש – תולעים לא יכולות לחיות באור כלל ותמיד ינסו להתחפר ולהימנע ממנו. מאחר ותולעים עשויות מ-90% מים ובדרך כלל הפצת אור גם מחחממת יש סכנה של התייבשות גם בחשיפה קטנה ומדודה. אור השמש כמובן ואפילו אור של מנורה הוא בלתי נסבל עבורן, הן ממש רגישות לזה. סוג האור היחיד שאינו פוגע בהן כלל הוא אינפרא אדום, כמו זה שמשתמשים בו בחדר חושך, מעבדת צילום בו מפתחים את התמונות.
  6.  כיסוי של המיכל – מאוד מומלץ לשמור על המיכל סגור באופן הרמטי אבל להשאיר חורי איוורור. חורי אהיוורור צריכים להיות קטנים (שלא יוכלו להיכנס זבובים וכדומה) אבל רבים בכדי שתהיה זרימה טובה של אוויר. המניעה היא דרך ההתמודדות המועדפת עליי.
  7. הסקרנות שלנו  – אני מכיר את ההרגשה הזאת, שחייבים לבדוק מה השתנה במהלך השעה האחרונה במיכל ומתחילים לחפור, להפוך ולנסות למצוא מה עלה בגורלה של איזו תולעת, או חומר אורגני שרק עכשיו שמתם בפנים. אז פשוט תבינו שזה אובסיסיבי ותפסיקו עם זה! תולעים לא אוהבות שמפריעים להן ויכולות להיכנס לסטרס (לחץ) בקלות מהצקות חוזרות ונשנות מצידנו. צריך להבין שהתהליכים במיכל דורשים זמן ולהימנע כמה שיותר מלהטריד את מנוחת התולעים. אני לא אומר "אל תבדקו בכלל" מה המצב (הרי בתחילת הדרך זה הכי קשה כי עוד לא בטוחים בשום דבר), אלא תבצעו את הבדיקות במידה.

מקווה שזה עוזר! נשתמע בפוסט הבא

 

 

 Posted by at 14:28
ספטמבר 112013
 

אמנם תולעים אדומות הן רק סוג אחד של תולעי אדמה, אך לכולם מאפיינים פיזיולוגיים דומים. כולנו כמובן, נתקלנו במהלך חיינו בסוגים מסויימים של תולעי אדמה (השכיח ביותר הוא השלשול כמובן), אך מעטים מודעים אל התפקיד החשוב שהן ממלאות בטבע באמצעות איוורור וערבוב של האדמה, פירוק חומר אורגני, ומיחזור.

אנטומיה חיצונית
תולעי אדמה מבלות את חייהן תוך כדי יצירת מחילות בתוך האדמה, או בחומר אורגני מרקיב. בתהליך האבולוציה הותאם גוף התולעת לחיים מסוג זה וכל סימן לאיבר חיצוני ( לדוגמא גפיים) העשוי להפריע נעלם לבלי שוב. לתולעי אדמה אין עיניים, או איברי חישה אחרים כלשהם בחלק הקידמי של הגוף ומחוצה לו. גוף התולעת בנוי בצורת צילינדר, כאשר הוא עבה באמצע שלו והולך ונעשה צר משני צדדיו. מבנה זה מאפשר לתולעים להתחפר בקלות רבה יותר.  קל לזהות את החלק הקדמי אצל תולעת – כל מה שצריך זה להתבונן בתנועות שלה. בחלקה הקדמי מצויה מעין טבעת נפוחה (clitellum), הנמשכת לאורך מספר מקטעים. גוף התולעת מחולק להרבה מקטעים המסומנים כטבעות לכל אורכה. טבעות אלה צמודות אחת לשנייה ומקיפות את גוף התולעת. הפה נמצא סמוך למקטע הראשון. מעל הפה יש flap קטן שנקרא prostomium. המשטח החיצוני של הגוף, מכוסה בשכבת עור מת, המכילה ווקס ומגינה עליו מפני איבוד מים.

כל מקטע בגוף למעט הראשון והאחרון מכיל איברי תנועה מעין זיפים קטנים וסמורים, המתמתחים מהגוף כלפי חוץ, ועוזרים לעגן את התולעת תוך כדי התקדמות. בחלק האמצעי (המרכזי) של גוף התולעת, מסודרים "הזיפים" הללו בשמונה שורות.  ארבע שורות מקבילות נמצאות על פני הצד השטוח של הגחון, וארבעת השורות האחרות מצידי הגוף, שתי שורות מכל צד. שרירי הגוף מותחים את הזיפים ומכווצים אותם חזרה. הטבעת מסביב לגוף התולעת (clitellum) היא איבר נפוח כמעין בליטה במעטפת החיצונית של הגוף, שדרכה מופרשות הביצים (קוקונים) לאחר  ההזדווגות. הביצים המופרות נמוטלות לתוך הקוקונים לשם הדגרה. קיימים מספר נקבוביות בחלק האחורי של גוף התולעת. פתחים אלה כוללים זוג נקבוביות הפרשה אחד, בכל מקטע, המשמנים את גוף התולעת וגם כמה זוגות של נקבוביות הפרשה, למטרות הזדווגות.

אנטומיה פנימית
החלל המרכזי של הגוף, מכיל את האיברים הפנימיים ומחולק למקטעים רבים באמצעות מחיצות. כל מקטע כזה בגוף, מכיל נוזל גוף פנימי. החלל הפנימי מורכב מתאים מזודרמיים (תאי גזע מהם מתפתחים איברים). תאים אלה מהווים את המזהה העיקרי  של חלל זה אצל תולעים טבעתיות. לאורך השכבה החיצונית של מערכת העיכול, מצויות שכבות של שרירים ארוכים ומעוגלים ובנוסף, גם שכבה דקה של קרום רירי המצפה את חלל הבטן. אותו נוזל חיוני, הממלא את החלל הפנימי של הגוף, ממלא מספר פונקציות אצל צולעי אדמה כגון:

  1. מספק חלל בו עובר צינור עיכול ארוך וחלול שמגדיל את שטח הפנים המשמש לספיגה.
  2. מאפשר סירקולציה של נוזלים, החלפת גזים, אספקת ערכים תזונתיים, סילוק פסולת והגנה כימית עבור תאי הגוף.
  3. שומר על רמה מאוזנת של יוני המים.
  4. מספק מרחב להתפתחות איברי רבייה מורכבים ואחסון של תאי זוויג (תאים המשמשים לזיווג) בוגרים.
  5. יכול לשמש כשלד הידרוסטטי (יציב במים).

בעת כיווץ השרירים הטבעתיים והארוכים, כנגד המקטעים המלאים בנוזל פנימי, נוצרת תמיכה לגוף. התכווצויות מאזור המעיים במורד הגוף לכיוון פי הטבעת, מאלצות את אותו נוזל בחלל הבטן, לעבור ממקטע אחד לזה הצמוד לו ולהמשיך הלאה. כל זאת, בעזרת נקבוביות המצויות במחיצות המפרידות בין אותם מקטעים. לכיווצים אלה תפקיד מרכזי ביצירת תנועה.

חתך רוחב תולעת אדומה

חתך רוחב תולעת אדומה: לחצו על התמונה להגדלה

 

מערכת העיכול
מערכת העיכול בתולעי אדמה מכילה צינור ארוך אחד, המתחיל בפה ומסתיים בפי הטבעת. היא כוללת את הפה, שהוא מעין חלל קטן ההנמצא במקטע הראשון. מאחוריו, נמצא לוע שרירי, בעל יכולת להתרחב. התרחבות הלוע עוזרת לתולעת למצוץ את האדמה הלחה ולשאוב ממנה את החומרים המזינים, ישירות אל חלל הפה הקטן. מאחורי הלוע ישנו קיר צר של הושט. הושט נושאת מזון מהחלק העליון אל הזפק (איבר במערכת העיכול בעל דפנות דקות, המשמש לאחסון מזון לפני עיכולו). לאורך צידי הושט ישנם שני זוגות לפחות של בלוטות calciferous, העוזרות לווסת את כמות הסידן, את כמות היונים של החומצה הפחמתית, ואת דרגת ה-PH (חומציות) בדם.

המזון עובר דרך הושט, אל הזפק ושם הוא נאגר באופן זמני. מהזפק, המזון נכנס אל קיבת השרירים (קיבה בעלת דפנות שריריות הטוחנת את המזון המגיע אליה ומשמשת כתחליף לשיניים אצל התולעים), שם הוא נטחן לחתיכות קטנות אפילו יותר, בדיוק לפני שנכנס אל המעי (בכדי להקל על תהליך הפירוק במעי). הבמעי המזון מתעכל על-ידי אנזימים, וחומרי ההזנה נספגים בו. כל המזון שלא עוכל ממשיך לפי הטבעת ומשם נפלט החוצה. רוב המעי וחלק מכלי הדם הגדולים מכוסים בשכבה של רקמת תאים (chlorogogue). רקמת התאים זו אינה מעורבת באופן ישיר בתהליך העיכול, אך היא אוגרת גליקוגן (רב סוכר, הבנוי מגלוקוז ומשמש לשימור עתודות אנרגיה זמינה) ושומן ומשמשת להגנה כימית. יש לשכבה זו מספר שימושים, שמאוד דומים לעבודת הכבד אצל בעלי חוליות.

מערכת הרבייה
כל תולעת אדמה היא דו-זיווגית כלומר, מכילה גם איברי רבייה זכריים וגם איברי רבייה נקביים. למרות זאת, לרוב הרבייה מתבצעת בין שתי תולעים. חילוף של תאים זיווגיים בין שתי תולעים והורשת תכונות של ההורים, נחשבת כמגדילה את השונות הנטית וכתוצאה מכך, מגדילה את יכולת ההסתגלות וסיכויי ההישרדות של הצאצאים. איברי הרבייה ממוקמים במקטעים הקדמיים, אך ההימצאות שלהם, הכמות שלהם והמיקום המדוייק שלהם משתנה בין הסוגים הרבים של תולעי אדמה. איברי הרבייה של הזכר בולטים יותר, מאשר איברי הרבייה אצל הנקבה. הגדולים יותר מביניהם הם שלושה זוגות של בלוטות, המאחסנות זרע, כל עוד מדובר בתולעת שהגיעה לבגרות מינית (כלומר יש לה את סימן ההיכר והוא טבעת חיצונית נפוחה).

בסמוך לאשכים, המייצרים זרע, קיימים שני משפכים דמויי ריסים. לאיברים אלה מגיע הזרע לאחר שיצא מבלוטות הזרע. לשני המשפכים האלה מחוברים שני צינורות קטנים, הנושאים את הזרע אל איברי הרבייה החיצוניים. אצל הנקבה, איברי הרבייה קטנים יותר ולכן קשה יותר להבחין בהם. איברי הרבייה שלה כוללים זוג שחלות, המייצרות ביצים. ביצים אלה "מתבשלות" שם, וכשמגיע הזמן הנכון, משחוררות לתוך חלל הגוף. הביצים עוברות מהחלל הזה דרך שתי תעלות דמויות ריסים ונכנסות אל שני רחמים, המסתיימים באשכים נקביים חיצוניים.

איברי רבייה נקביים נוספים הם שני זוגות של איברים שתפקידם לאחסן את הזרעים. איברים אלה נמצאים, במקטעים התשיעי והעשירי והם מקבלים זרע רק כשמתרחש תהליך ההזדווגות. הזרע נאגר ומאוחר יותר הביצים משוחררות לתוך ביצים (מעין קוקונים) שם מתרחשת ההפרייה וההתפתחות של העוברים.

מערכת העצבים
ערכת העצבים אצל תולעי אדמה גם מאופיינת על-פי מקטעים ברורים בגופן. קיים זוג של מערכת תאים עיצביים גבית, הממוקם מעל הלוע משמש כמוח. מן המוח וסביב הלוע, עוברים שני עצבים צדדיים, המתחברים עם ה-bilobed ועם מערכת תאים עיצביים גבית מתחת ללוע. מיתר העצב הבטני מתרחב מאחורה עם מערכת תאים עיצביים bilobed בכל מקטע בגוף. שלושה זוגות, של מקטעים עצביים, יוצאים כמעין שלוחות, מכל אחד ממערכת התאים העיצביים ומתחברים אל תאי חישה בדופנות הגוף. המקטעים של מערכת התאים העיצבית מתואמת עם הכיווצים והמנוחה לסירוגין של השרירים המעגליים והארכיים הנחוצים ליצירת תנועה. מצבור תאי העצב הפנימיים משחק תפקיד גם במנגנוני האכילה וההתחפרות.

יש למיתר העיצבי ולמצבור תאי העצב 2 אונות (המוח מורכב משתי אונות ימנית ושמאלית). תולעים טבעתיות מציגות התארגנות עצבית דומה ומספר זנים פרמיטיביים יש שני מיתרים עיצביים נפרדים עם קשרים עיצביים צידיים. מהסיבה הזו, מערכת העצבים אצל תולעים טבעתיות לרוב נחשבת כאילו נלקחה מסולם ביטני של מערכת העצבים בעלת שני מיתרים עיצביים מקבילים, הדומה למה שנמצא אצל התולעים השטוחות.

נו באמת…נסחפתי קצת עם השפה "המקצועית" בפוסט הזה! הייתי חייב להעלות את הרמה של הכותבים בבלוג הזה B-)

 Posted by at 09:15
ספטמבר 082013
 

כמו שהבטחתי, הפוסט הזה הוא המשך ישיר של הפוסט הקודם והוא יעסוק בסוגי המזיקים שיכולים להגיע לפתע ולהתמקם בתוך המיכלים שלנו. עצם הנוכחות שלהם והעובדה שהם משגשגים, היא תמרור אזהרה שמשמעותו: משהו לא טוב מתרחש בסביבת המחיה של התולעים האדומות ואצוי לזהות מהו ולטפל בו בהקדם. המזיקים האלה יוצרים לחץ על אוכלוסיית התולעים האדומות שלנו מסיבות שונות כגון: אכילת התולעים , תחרות על מזון, תחרות על אזור מחיה במיכל. לא משנה הסיבה – כל עוד עדיין ישנה אוכלוסיה כלשהי של תולעים אדומות (אפילו במידה והצטמצמה מאוד), קיים סיכוי גבוה שנצליח להחזיר את המצב לקדמותו. אז בואו נתחיל.

נמלים – קיימים סוגי נמלים רבים בארץ, אבל אצלי לפחות, הסוג שעושה הכי הרבה בעיות הוא הזן של הנמלים השחורות הקטנות והזריזות. הן תמיד מנסות לפלוש למיכלים בתנאים של יובש יחסי במיכל וברוח "אם כבר אז כבר"מעבירות ביצים תוך כדי. זה קורה כאשר מדדי הלחות מצביעים על יובש יחסי במיכל. מאחר והנמלים הללו מסוגלות ליצור קן חדש ולהעביר מלכה וביצים תוך יום, ולחסל במהירות את כל התולעים שלנו, כדאי לפעול מהר ולהרטיב את המיכל (לא צריך כמובן להציף אותו). מהניסיון שלי איתם ולצערי, כבר צברתי לא מעט, מה שתמיד עובד הוא להוסיף מים בכדי להעלות את הלחות. הנמלים בורחות החוצה, כמו מאש.

זבובי פירות – איך שהם אוהבים להטיל ביצים בתוך המיכל, בעיקר אם הוא מכיל שאריות מזון (לא רק של פירות) חשופות ללא מצע מעל (עלים, קש וכדומה). מהביצים האלה בוקעים תוך מספר ימים רימות שניזונות בין השאר מהתולעים שלנו.

רימות של זבובים – קרה לי שהכנסתי לאחד המיכלים אבוקדו שנפל מהעץ לפני מספר ימים הכול היה תקין והתולעים שלי נראו שנהנות ממנו. המיכל היה סגור כמו תמיד, ויומיים אח"כ, במהלך בדיקה שגרתית, גיליתי רימה של זבוב (תולעת לבנה ושמנה) ומיד הרגתי אותה. את שאריות האבוקדו (התולעים ממש נהנו ממנו) זרקתי החוצה. מאז למדתי את הלקח ואני לא מכניס למיכלים פסולת אורגאנית שאני לא יודע בוודאות שלא הייתה נגישה לזבובים והם לא הטילו בתוכה ביצים.

זחל ההרמטיה (חייל שחור) – זחל (פגית) הבוקע מביצה של זבוב ההרמטיה. זהו זבוב, המוגדר בארץ כמין פולש, ש"עשה עלייה" כנראה בתחילת שנות ה-2000  ומאז משגשג כאן. נקבת זבוב ההרמטיה מטילה את ביציה על גבי חומר אורגאני שאינו מוטמן ולאחר כ-4 ימים בוקעים הפגיות (מעין זחלים בעלי גוף דמוי אקורדיון) האלה ידועים כבעלי תיאבון גדול מאוד ועשויים להתחרות בהצלחה עם התולעים האדומות שלנו מה שאומר שידחקו אותם מהמיכל מהר מאוד.

קרדית אדומה (חרק טפילי זעיר) – מקורבים למשפחת העכבישים והעקרבים. קיימים כ-40,000 זנים שונים מתוכם רק 3 שניתן לראות בעין (עד כדי כך קטנים)וניתן למצוא אותן בכל סביבה (גם הנקייה ביותר). לא ברור לי כמה מינים של קרדית מצויים בארץ- אני מתאר לעצמי שלא מעט (בטח כמה אלפים). הזן אדום הוא המסוכן לתולעים שלנו. הוא שואב את התוכן הפנימי והלח שלהן ומשאיר את המעטפת. בנוסף, הוא גם עשוי להעביר מחלות (גם לבני אדם). לכן, אני ממליץ להיפטר ממנו במהירות (שימוש באש נמצא יעיל מאוד).

חשופיות – ניזונים מרקב ופטריות, עם זאת מקורות שונים טוענים כי זנים מסוימים של חשופיות ניזונים, בין השאר, גם מתולעים. אני מעולם לא "תפסתי חשופית על חם" ;-), אבל אני תמיד נוהג להוציא אותם מהמיכל ולשים רחוק מספיק שלא ימצאו את דרכם בחזרה, רק ליתר ביטחון.

תולעים שטוחות – נראו בדיוק כמו השם שלהם ומהוות סכנה אמיתית לתולעים שלנו. הם מתרבות במהירות גבוהה מאוד ועשויים לדחוק את התולעים האדומות במלחמה על מזון.

נדלים – קיימים מספר סוגי נדלים בארץ. המשותף לכל סוגי הנדלים היא העדפה קולינרית לתולעים אדומות (אוכלות תולעים אדומות). ניתן להבחין בהם עם הסרת הכיסוי של המיכל, מאחר והם חיים בשכבות העליונות של הקרקע. הם נעים במהירות וממהרים למצוא מכסה. נדלים לא חיים יחד במספרים גבוהים ולכן מעבר לכך שיטרפו מספר תולעים על בסיס קבוע, אין סכנה גדולה לאוכלוסיית התולעים שלנו. למרות זאת, הייתי מוציא אותם מהמיכלים אבל עם המלצה  חמה לא לנסות להוציא אותם מהמיכל בידיים חשופות. נדלים הם לרוב ארסיים וגם העקיצה שלהם מאוד לא נעימה. עדיף תמיד להשתמש בכלי כלשהו (יאה למשל), כשמוציאים אותם ולשים אותם במרחק ביטחון שאין סיכוי שיחזרו.

ציפורים – תראו לי ציפור שלא אוהבת תולעים. יש דבר כזה בכלל? אז זה די ברור שציפורים ותולעים "לא הולכים יחד". סיבה נוספת להשתמש בכיסוי מעל המיכלים.

חיידקי E-Coli – חתולים וכלבים אוהבים לעשות צרכים בערימות של חול וזבל אורגני, זה בדוק! אני מדבר מניסיון. בזמנו אספתי ערימה של חומר אורגני (ללא תולעים) שהשארתי בגינה כדי שיתפרק לקומפוסט במשך הזמן. פעם בכמה זמן, כשבדקתי מה המצב גיליתי כי חתולי השכונה (לרוב הם) בחרו לעשות שם צרכים. אם זה קרה עם קומפוסט, אז בטוח שיקרה עם הומוס, במידה ותהיה להם גישה למיכל (ממש ארגז צרכים מושלם מבחינתם). אז אם אנחנו לא רוצים מצבור של חיידקי E-Coli בהומוס שאנחנו מייצרים , נדאג לשים כיסוי. כבר מזמן שמתי לב שלחתולים יש משיכה מוזרה לתולעים (יש לי חתול בבית). טיפ חשוב: לאלו המשתמשים בצואת סוסים/פרות מומלץ להשאיר את הצואה עם המיכל כלשהו כשהיא מכוסה למשך כמה שבועות. החום הגבוה שייפלט מערימת הצואה יהרוג את חיידקי ה-E-Coli.

אני מתאר לעצמי שאעדכן את הפוסט הזה מדי פעם במידע נוסף.

 

 Posted by at 10:27
ספטמבר 062013
 

כל מגדל תולעים מנסה ליצור את הסביבה האופטימלית ביותר עבור התולעים שלו. הסיבה חייבת לכלול את הערכים הנכונים (לא יותר מדי ולא פחות מדי) של פרמטרים רבים ביניהם מזון, לחות, טמפרטורה, חמצן ועוד. אי אפשר להתעלם מכך, שסביבה אופטימלית עבור תולעים אדומות חייבת לכלול גם מיקרו אורגניזמים רבים ויצורים נוספים שעוזרים להם במלאכת הפירוק וגורמים לה להיות דומה מאוד לסביבה הטבעית בה חיות התולעים.

כמובן, שסביבה אידיאלית כזו תמשוך אליה כל מיני חרקים וחיות אחרות שיתפסו "טרמפ" ומאוד מעוניינים "לגור בשכנות טובה" יחד עם התולעים שלנו. מאחר ורוב האנשים – בעיקר אלה החדשים לעולם הוירמיפיקציה, אינם יודעים להבדיל בין שלל היצורים הרצויים שעשויים להימצא בתוך מערכת כזו, כתבתי את הפוסט הבא.

הפוסט הזה מיועד לעשות סדר בבלאגן ולהציג את האורחים הרצויים במיכל. כמובן, שאכתוב פוסט משלים לפוסט הזה ובו אציג וארחיב את האורחים הלא רצויים במיכל.

בקטריות (חיידקים קטנים) – בקטריות הן בעצם חיידקים מקרוסקופיים. עד כמה הם קטנים? אז לשם המחשה: בכפית אחת יש כ-100 מיליון למליארד חיידקים. התולעים האדומות אוכלות בעצם את הבקטריות שעל המזון שאנו מציעים להן, ולא את המזון עצמו. לכן, בקטריות תופסות את התפקיד המרכזי בתזונת התולעים וביצירת סביבת מחיה ראויה.

כדרורוניים (שם מדעי: Armadillidiidae) – כל ילד מכיר את החרק הידוע בשם "אורי כדורי". הוא שייך למשפחה הנכללת בסדרת השווה-רגלאים. הכדרורוניים הם סרטנאים יבשתיים היכולים להתגלגל לכדור לשם הגנה, ומכאן מגיע שמם העממי.
הכדרורונים ניזונים לרוב בסביבת חומרים אורגניים שנמצאים בתהליך ריקבון ורוב המינים אוהבים תנאי לחות ולכן ההימצאות שלהם היא סימן חיובי מאוד שהכול תקין אצלנו. לחות חיונית לכדרורוניים בשל אברי הנשימה שלהם, הדומים לזימים. אז בגדול, הם חיים לצד התולעים ואינם מזיקים להם כלל. אצלי במיכלים יש הרבה מאוד מהם והכול בסדר.

חשופיות (שם מדעי: Stylommatophora או Vinizeria) – חלזונות חסרי קונכייה (ליתר דיוק, בעלי קונכייה פנימית קטנה ומנוונת).
גוף החשופית רך, בעל צבע חרדלי ואינו מוגן בכיסוי כלשהו – ומכאן שמה. ישנן מספר מינים של חשופיות החיות על היבשה במקומות לחים. בגוף החשופית נאגרים חומרי רעל המשמשים להגנתה, והצבעים העזים שלה הם סימן אזהרה לטורפים.
רוב הסיכויים שאם יש לכם במיכל חשופיות מדובר בחשופית הצהובה שהיא החשופית היבשתית הנפוצה ביותר בארץ ואותה ניתן לראות בעיקר בחצר. היא ניזונה מפטריות, אצות, ורקבובית מן הצומח ולכן לרוב נמצא המון חשופיות שנהנות מהרקבובית ומתנאי הלחות שהמיכל מציע. החשופית הצהובה הן דו מינית ולכן בעלת איברי רבייה גם של זכר וגם של נקבה. החשופית יכולה להעביר זרע, אך גם להטיל ביצים, אך אינה יכולה להפרות את עצמה ולתהליך ההזדווגות דרושות 2 חשופיות.

צַבתָן נקוד (שם מדעי: Forficula smyrnensis), או צבתן מצוי, הוא חרק מסוג צבתן השייך למשפחת הצבתניים. בזכות הצבת זכה לכינוי הנפוץ "חרק מספריים".
הצבתן הוא הפעיל בלילה. אורכו נע בין 16 ל-26 מילימטרים, כולל הצבת. כנפי החפיה של הצבתן קצרות מאוד, כרבע מאורך הבטן בלבד, ובמרכזן כתם לבנבן – הכתמים שעל שמם נקרא הצבתן "נקוד". בנוסף הוא גם בעל כנפיי תעופה גדולות. הצבתן הנקוד צד גם חרקים קטנים כגון כנימות, דגיגי כסף ואחרים ולכן מדובר באורח מאוד רצוי אצלנו.

חלזונות
יש צורך להציג? החילזון הוא צמחוני ועיקר מזונו הוא בחומרים אורגניים הנמצאים בקרקע: קליפות עצים וצמחייה. עיקר שעות הפעילות של החילזון הן בלילה, או ביום לאחר גשם. בקיץ החלזונות נמצאים בתרדמת ומתחפרים עמוק בקרקע.

שממיות – שממית אחת כבר ביקרה באחד המיכלים שלי. ברגע שהסרתי את הכיסוי מעל המיכל ברחה משם ולא חזרה עד היום. השממיות ניזונות מזבובי פירות ומזיקים אחרים, שקרוב לוודאי, מוצאים את דרכם בשלב זה או אחר אל המיכלים. לכן היא אורחת מאוד רצויה, כמדבירת מזיקים אורגנית אמיתית.

תיקנים (ג'וקים) – לעיתים רחוקות נתקל בהם ומסלק אותם ולא חזרים.
תיקן החולות – לא מזכיר תיקן ונראה בכלל כמו עש שחור. אז זהו שלא…
עכבישים- קיימים המון סוגים, לי אישית הם מפריעים, אז אני תמיד אעדיף לסלק אותם.
מִבְרָשׁ לָגוּרִי – רב-רגל זעיר, המצוי לרוב מתחת לקליפות עצים, ועלים שם נמצא המזון שלו: אצות חד תאיות וחזזיות. האוכלוסייה בישראל היא דו-זוויגית (זכרים ונקבות).

קרדית (חרק טפילי זעיר) – ישנו סיכוי גבוה להיתקל בסוג אחד לפחות משלושת הסוגים הנפוצים של הקרדית: הלבנה, החומה והאדומה. למרות שרק הקרדית האדומה נחשבת למזיקה וממנה יש להיזהר (הרחבה בפוסט הבא "תולעים אדומות ומזיקים"), רצוי לא לתת לאוכלוסיות של הקרדית הלבנה והחומה לגדול יותר מדי (למרות שמדובר ב"שכנים" שלוים בדר"כ).

קפצזנביים – יצורים זעירים בגודל של ראש סיכה. יש להם 6 רגליים והם אינם נחשבים כ"חרקים". ניזונים מפטריות ורקבובית וחיים במושבות גדולות מאוד בשטח מצומצם יחסית.

מרבה רגליים – לא מהווים סכנה לתולעים (בשונה מנדלים) וניזונים גם הם חומר אורגני רקוב.

זו אינה רשימה סופית, כך שאשתדל לעדכן אותה עם הזמן. אני מזכיר שהפוסט הנוכחי ילווה בפוסט נוסף אחד לפחות, בו יוצגו האורחים הלא רצויים.

 Posted by at 23:58
ספטמבר 032013
 

יש לי בחצר כבר די הרבה זמן בריכה מפלסטיק קשיח, שמלאה בקומפוסט די מפורק ועומדת סתם בשמש. אז החלטתי אתמול שבמקום לתת לה "לשבת" בשמש ולהיסדק, אעשה בה שימוש, אפתח מיכל נוסף ואבצע ניסוי קטן. הפעם אזרע כמה ירקות ואוסיף כמה תולעים אדומות בוגרות, שיתרבו ויעשו מה שתולעים אמורות לעשות. המטרה שלי היא לראות האם אפשר לגדל ירקות באותה סביבה המכילה גם תולעים אדומות, מבלי שהתולעים יאכלו אותם. מעניין אותי מה תהיה ההשפעה על הירקות מצד אחד ועל התולעים מהצד שני? האם הם יוכלו להתקיים בסימביוזה זה לצד זה?

הבריכה היא בעצם סביבה סגורה (סוג של מיכל) והמידות שלה הן בערך: 120 ס"מ רוחב * 70 ס"מ אורך * 20 ס"מ עומק וכולה תהיה מלאה בקומפוסט. לערימה הזו אוסיף זרעים של גזר, חסה וברוקולי ואתן להם לנבוט. רק אחר כך אני מתכוון הוסיף את התולעים למיכל, בתקווה שהן לא יאכלו את הזרעים ואראה מה קורה. לדעתי, התולעים לא יאכלו את הצמחים אלה יפרקו את הקומפוסט להומוס מזין, שיהיה זמין לצמחים תמיד. במידה והתולעים האדומות לא יאכלו את הצמחים מעניין לראות עד כמה ההומוס ישפר את הגדילה שלהם? בנוסף, אני חושב שאת הירקות שיגדלו מתחת לאדמה (כמו הגזרים למשל) התולעים האדומות יאכלו ואת אלו שמעל האדמה לא.

אז בשביל שאוכל להתחיל השקיתי את הבריכה בהמון מים כדי ליצור תנאי לחות ולהתחיל להניע את התהליך מהר יותר מבחינת כל המיקרו אורגניזמים שנמצאים כמובן בתוכה ואת חלקם אפשר ממש לראות. היום אשקה שוב, כך שאזרע את הירקות מחר. התולעים יוכלו לנוע בתוך הבריכה בחופשיות ותהיה להם גישה מלאה לשורשים של הצמחים. מאחר ולא יהיה חסר להן מה לאכול (הרי הבריכה מלאה בקומפוסט) השורשים לא אמורים לעניין אותם. לפי מה שאני מבין התולעים ניזונות ממיקרואורגניזמים שנמצאים בחומר אורגני במצב די רקוב והשורשים שצומחים לא יכילו כמות גבוהה של אורגניזמים כאלה וישארו את השורשים של הירקות כברירת מחדל למקרה שהמזון ייגמר. אני אהיה שם בשביל לדאוג שזה לא קורה ;-)

בהמשך לפוסט הקודם, אני עדיין ממשיך לבצע מדידות מתי שמתאפשר ומקבל תוצאות עקביות, בדומה למה שהצגתי שם. בנוסף, היום שמתי לב למשהו מעניין. נראה שהתולעים אדומות כשהן רק בוקעות הן בצבע לבן ורק אחר כך בהדרגה, הפיגמנט האדום מתחיל להשפיע והן מתחילות לקבל את הצבע האדום המזוהה איתן. עד שהן מגיעות לבגרות (כלומר נוספת להן טבעת עבה יותר כ-1 ס"מ אחרי הפה) עדיין מופיע הצבע הלבן באזור הזנב.

התחלתי לשים לב שאצלי במיכלים התולעים נמצאות לרוב בתחתית המיכל ולא משנה אם העומק הוא 20, או 40 ס"מ. אני מתחיל לחשוב שאולי המיכלים שלהם לא מספיק לחים, למרות שלפי המדידות נראה שהכול בסדר מהבחינה הזו. אולי זה קשור לעובדה שאני תמיד חופר קצת ושם את האוכל שלהן (החומר האורגני) כמה ס"מ מתחת לפני השטח? לא ברור. אבל, אני אמשיך לבדוק את זה ואעדכן, הרי התולעים יודעות הכי טוב איפה הכי מתאים להן לרבוץ, השאלה היא למה?

 Posted by at 20:35
ספטמבר 012013
 

סיפרתי לכם שלאחרונה התחלתי לבדוק את הערכים של הפרמטרים הבאים ב-3 המיכלים שלי: PH (חומציות), אור, לחות (רטיבות) וטמפרטורה. הבדיקות מבוצעות כ-3 פעמים ביום (בוקר, ערב ולילה) מתי שמתאפשר (לרוב בסופ"ש) ובעומק של כ-10-15 ס"מ (העומק שבו התולעים אמורות להמצא רוב הזמן). אני מתכוון לבצע כמה שיותר בדיקות, בכדי ליצור מדגם מייצג שעל הבסיס שלו ניתן יהיה לגבש מסקנות אמינות. האמת היא שאני מאוד שמח שהתחלתי, כי גיליתי משהו מסקרן שלא צפיתי מראש.

בשביל הסדר הטוב והבנה, הסולמות שאני מדבר עליהם עבור הפרמטרים השונים נעים בין:

PH – ערכים נעים בין 0-14 (כאשר 0 מציין חומציות ו- 14 מציין בסיסיות).

אור (לומן) – 0-1000

לחות ()- 0-10

טמפרטורה (מעלות צלזיוס) – 0-60

כמובן שקיים שינוי גדול מאוד בערכים שנמדדים בין זמני היום השונים. קיימים ערכים שברור שישתנו מאוד במהלך היום וכמות אור היא דוגמא טובה לכך. למרות שאני מחסה את המיכלים שלי בשקיות פח שחורות, זה לא מספיק ומסתבר שנכנס הרבה אור והערכים ביום גבוהים (6 בסולם מ-1-10). בלילה לעומת זאת הם צומחים ל-0 מה שהגיוני לגמרי.

לעומת זאת, ערכים כמו PH נעים ביום בין 5-5.5 ובלילה מטפסים עד ל-6-7!!! זו עליה של 1 בערכים וזו עליייה משמעותית. אז התחלתי לנסות להבים למה ובדקתי גם באינטרנט כמובן, ומצאתי שבהחלט יש שינוי בסולם ה-PH באק' האדמה בין היום ללילה. לפעמים אפילו סביב מעלה אחת. אולם השינוי הוא הדרגתי במשך היום ללילה.

רמת החומציות (PH) היא אחד הגורמים המשפיעים ביותר במסיסות וזמינות המיניראליים לצמחים ובעצם מתייחסת לריכוז היחסי של יוני מימן והידרוקסיל באדמה. כאשר היחס ביניהם יהיה שווה כלומר ערך 7 (זו הרמה אליה תמיד נשאף) מדובר באדמה "נייטראלית", כאשר הריכוז של יוני המימן יהיה גבוה יותר מדובר באדמה חומצית וכאשר המצב הפוך וריכוז יוני ההידרוקסיל גבוה יותר מדובר באדמה בסיסית. בנוסף, כאשר ה-PH גובה יותר ונע בין הערכים 8-9, מדובר ברמות אבן סיד גבוהות ובמידה הערכים נעים בין 5-6 מדובר באדמות בעלות ניקוז ירוד ורמות גבוהות של חומר אורגני.

קיימות מספר דרכים לשנות את ערכי ה-PH באדמה:

להורדת PH

  1. ניתן להוסיף זרחן
  2. להשתמש במדשנים חומציים
  3. להוסיף כמות גדולה של חומר אורגני (הדרף העדיפה ביותר עבורנו)

להעלאת PH

  1. הוספת ליים באחת מצורותיו השונות (יש לערבב היטב ובזהירות ולהימנע מכמות גדולה מדי שכן היא יכולה לצרוב את גוף התולעים ולהרוג אותם. בכל מקרה – רצוי להעלות את ה-PH בהדרגה ולא יותר מדרגה אחת בכל פעם (לדוגמא מחמש לשש) מאחר שתהליך התפרקות הליים אורך כחצי שנה ורק אז מתחיל באמת להשפיע.

טוב בחזרה לתוצאות שיצאו לי. נראה שגם הטמפרטורה עולה בלילה בכמעלה וחצי בממוצע, מה שמרמז על תהליך פירוק מוגבר ופליטה של גז CO2 וכתוצאה מכך החום עולה. ההנחה הזו מתחזקת כשגם הערכים של הלחות עלו, כלומר נפלט חום גבוה יותר בשעות הלילה, כי הרי יש הבדל גבוה יותר בין הטמפרטורה שירדה מחוץ למיכל (בלילה כמובן) לבין הטמפרטורה שעלתה בתוך המיכל. בקיצור הכול מתחבר!

טוב עכשיו לא ברור לי למה הייתי מופתע מהתוצאות הרי ברור שבהיעדר אור, רעש וטמפרטורה נוחה יותר בשעות הלילה (בקיץ לפחות), התולעים יגבירו את קצב הפירוק. אז המסקנה היא שבכדי לזרז את קצב הפירוק של החומר האורגני להומוס יש לשמור גם במהלך היום (עד כמה שאפשר) על טמפרטורות נמוכות יותר (אולי באמצעות איוורור חזק יותר בבוקר), ולספק סביבה חשוכה יותר (עד כמה שאפשר במהלך היום).

זהו להיום ;-)

 

 

 Posted by at 13:14